התוכן העיקרי

מכתבה של רון

תאטרון עדות.

מה זה בכלל?

אני זוכרת שעוד לפני שהתחיל התהליך שאלו אותנו למה הצטרפנו לפרויקט. לא ממש ידעתי מה לענות. אני חושבת שאני בעצמי לא ידעתי באמת למה. כל מה שידעתי זה שמאז ששמעתי על הפרויקט רציתי להיות בו.

כשהצטרפתי קצת התבאסתי בגלל שרוב הילדים שם לא היו כל כך חברים שלי. חשבתי אולי לפרוש אבל אחותי (שגם הייתה בפרויקט בשנים קודמות) אמרה לי שזה ממש לא משנה ושאני חייבת להישאר. לא תיארתי לעצמי כמה היא צודקת.

אני חושבת שרק כשנגמרו ההצגות והפרויקט הבנתי כמה גדול הדבר שלקחתי בו חלק. כן, אני יודעת שאומרים שהתהליך הוא מה שחשוב, ואני גם מסכימה עם זה – אבל רק אחרי שעברו כל החזרות וההצגות עם המקרופונים והתאורה פתאום קלטתי איפה אני נמצאת.

אין לי ספק שזה הדבר הכי משמעותי שהייתי בו ואני מודה על הזכות שנתנה לי להיות בו. אני לא אשכח את החזרה הראשונה עם המבוגרים שבה סיפרתי לדריו, המבוגר שאותו גילמתי, שאני משחקת אותו בתור ילד. הוא כל כך התרגש, אפילו קצת בכה. את תחושת הסיפוק שהרגשתי באותו הרגע, שום דבר לא יכול להחליף. חוץ מדריו התחברתי מאוד לכל המבוגרים.

אי אפשר לתאר במילים את החוויה שעברתי בפרויקט הזה.

 

רון דברת