התוכן העיקרי

מכתבה של יעל הנדל

שואה, רצח עם, שישה מיליון יהודים.

כל אלו כבר לא דברים שמרתיעים אותי. לפני תאטרון עדות כל נושא השואה הפחיד אותי אך  עניין אותי באותה מידה אבל לא עשיתי שום דבר בנידון. ידעתי לעמוד בצפירה, בשקט. לראות סרטים על התקופה, ללכת ליד ושם. שם זה התחיל ושם הסתיים נושא השואה עבורי. 

עד תיאטרון עדות

. כל יום שלישי נפגשתי עם ניצולי שואה שהם בגילאים של סבא וסבתא שלי. ושמעתי אותם,

 את הסיפור שלהם איך  בזהירות כדי לא לפגוע בנו או בהם מספרים עדות קשה וכואבת שמזעזעת ותופסת את הגוף שלך ולא מרפה.

לילות שלמים חשבתי על הניצולים ועל החיים שלהם. על הזוועות והתלאות שהם עברו.

על בני המשפחה שנספו ותחושת הפחד והבדידות. שרק אתה נשארת לבד. בלי אף אחד. הרגשתי מעצם הישיבה המשותפת איתם במעגל את הכאב שעבר בין כולם. הכאב הרעיד אותי ולא נתן לי מנוחה. באותם רגעים ידעתי. ידעתי שיש עלי מחויבות נסתרת לא נסתרת. ראיתי את הרצון העמוק והאמתי של אותם ניצולים להגיע לארץ ליישב אותה ולדאוג שלנו, לדורות הבאים יהיה טוב בארץ.

שנהיה חופשיים ולא נרגיש איום רוע ושנאה.

התבוננתי על המציאות הקיימת. ולא משנה כמה ניסיתי לייפות אותה לא הצלחתי להעלים את השנאה והרע שקיים. פיגועים, טרור, מלחמה, רצח, אונס, להמשיך?

לא. התשובה היא לא!

!

אני פה, אני והדור שלי כדי לדאוג שכל זה יפסק.עכשיו ומיד.

 זה לא קל וזו דרך ארוכה אבל הסתכלי על חבריי שישבו איתי בקבוצה, הם הזדהו איתי. גם הם הרגישו את המחויבות הזו.

 

השואה אמנם הסתיימה ואי אפשר לעשות שום דבר בנידון. הצלקות בליבם של הדור הראשון ושני של ניצולי השואה לא יעלמו לעולם. ששת מיליון היהודים לא יחזרו לחיים וזהו. אני מפנימה אני מבינה אני מרגישה ויודעת. השואה הייתה והיא מזעזעת כמו שהיא. לא צריך להוסיף ולא להסתיר את מה שקרה שם. אלה לחיות עם זה. זה קשה וזה לא פשוט. אבל ניצולי השואה חיים את חייהם. אולי לא באושר ועושר על עצם היום הזה. אבל הם חיים, חלקם עם קשיים נפשיים ופיזיים. הם חיים והם מספרים ומעבירים את העדות שלהם כדי להעביר את המחויבות הנסתרת לא נסתרת מספרים כדי לדאוג שלא יקרה דבר כזה. הם מספרים אולי כדי לחיות אבל בעיקר כדי להחיות את החיים של אהוביהם שנספו במלחמה ואת הדורות הבאים.

אני יעל הנדל.

 רוצה מדינה ללא רע וללא שנאה. אני רוצה מדינה של אהבה ורעות. ואעשה הכל כדי לממש את הרצון שלי. שלי ושל ניצולי השואה.

תיאטרון עדות הסתיים. אבל הערכים החברות המחויבות והרצון ממשיכים איתי הלאה. 

וכך גם לדורות הבאים. 

יעל הנדל –לב השרון