התוכן העיקרי

מכתבה של זוהר

אז מה למדתי מתיאטרון עדות? 

באתי בתחילת שנה כי השואה הוא נושא שתמיד כאב לי, אף פעם לא הבנתי איך יכולים לרצוח באכזריות 7 מיליון אנשים בלי שאף אחד יגיד משהו. 

בתור ילדה עם סבא קר, שבקושי מדבר, בקושי נותן חום, אהבה. תמיד רציתי לדעת למה דווקא סבא שלי הוא כזה, ואז כשקצת גדלתי וכשסבא כבר לא היה פה סיפרו לי. ומאז השואה מבחינתי נהיה נושא רגיש, הנושא תמיד סיקרן אותי מאותה הסיבה שסבא לא היה מדבר על הנושא עם אף אחד, לא היה מוכן לחלוק איתנו את הזוועות שעבר. 

ואז אתם הגעתם עם כל הקונספט של התיאטרון עדות ואני רק חיכיתי לשמוע מאנשים שכן היו מוכנים לחלוק מה באמת קרה שם. 

ופשוט לא, לא התחברתי. 

ואני לא הבנתי מה לא בסדר איתי, למה אני שבתור בן אדם רגיש בצורה נוראית למה אני לא בוכה. 

התקדמה השנה ככל שהזמן רץ ככה התחברתי קצת יותר, התרכזתי בדברים אחרים קצת פחות ויותר בסיפורים. 

ואז הגיע הזמן לשחק, ואני כל כך התאכזבתי על זה שלא קיבלתי דמות ראשית. האמת? כעסתי נורא. אבל עם הזמן הבנתי שקיבלתי את התפקידים הקטנים האלו ששווים הרבה יותר מהמלא מלל שלאחרים יש, ומצאתי את עצמי נקשרת לכל סבתא דודה או אמא ששיחקתי. 

אז הנה אני כאן אחרי שנה שלמה של עליות ומורדות, מודה לכם על זה שנתתם לי הזדמנות לחוות דבר שלא אחווה בשום מקום אחר אף פעם, כמו שאיציק אמר? גם אני אשא את הלפיד, לא רק של סבא שלי, אלא גם של מרים, איז׳ו, ובתיה, את של דניאל, איציק, יודה, מירשה, בטי ושושנה. 

וכשאגדל ולא ישארו שורדים לספר, אני אהיה כאן. עם ראש מלא בסיפורים ולב מלא באהבה ואספר, ולא אתן להם להישכח. 

תודה על ההזדמנות, זוהר.