התוכן העיקרי

מרים נשברה, בר חיבקה - מוסף גלריה, עיתון הארץ

15/11/06

הקירבה שנוצרת בין ניצולי השואה המבוגרים לבני הנוער המגלמים אותם בילדותם, בהצגות של פרויקט "לספר כדי לחיות", מרגשת לפחות כמו הסיפורים שמועלים על הבמה.

מאת רונית רוקאס
60 שנה הסתירה אירמה בידרמן את סיפור הפרידה מאמה. אפילו ילדיה לא ידעו שחודשים אחדים לאחר שהגיעה לאושוויץ מצ'כוסלובקיה נלקחה ממנה סבתם אל המשרפות לנגד עיניה, והותירה בידי אמם את השמלה שלבשה בסלקציה. "אחרי כל החודשים האלה באושוויץ כבר ידעתי מה קורה כשמפרידים בין הצעירים למבוגרים", מספרת בידרמן. "באותו לילה, כשדחפו אותנו לקרונות, אני צרחתי כמו מטורפת קטנה. לא הפסקתי לצרוח בדרך למחנה העבודה בגרמניה, והאנשים בקרונות לא יכלו לישון".

את הסיפור הזה, שנצרב בנפשה ולא הרפה, סיפרה רק בשנה האחרונה, כשהשתתפה בפרויקט "לספר כדי לחיות" של תיאטרון עדות, בהנחייתם של השחקנים עירית ועזרא דגן. הפרויקט, שמתקיים משנת 2000, מפגיש פעם בשבוע בין ניצולי שואה לבין תלמידים בכיתות ח'-ט' במשך שנה ואף יותר. במפגשים אלה המבוגרים מעלים זיכרונות מהתקופה האיומה ההיא והצעירים מקשיבים.

עתים, כדי לקרב בין הדורות, הם משתתפים באימפרוביזציות, שבידרמן מכנה "משחקים". המשחקים האלה, שבהם גם הילדים יכולים לספר קצת על עצמם, אמורים להכין אותם לקראת ההצגה שמתקיימת בסוף כל פרויקט; זו מורכבת מכל אותם רסיסי זיכרונות - הרגע הראשון שבו ראו גרמני, הפרידה מאמא, המחנק בקרונות והרמפה באושוויץ.


איך קרה שסיפרת דווקא שם, לילדים הצעירים האלה?

בידרמן: "הפרידה מאמא רדפה אותי במשך 60 שנה. זה היה מאוד טראומטי, הרגשתי שאני לא יכולה לספר את הסיפור הזה בלי לצאת מדעתי. אפילו ביד ושם לא נתתי עדות. ראיתי שזה לא עוזר בכלל. אי אפשר באמת להעביר רגשות כאלה. אבל במפגשים האלה זה היה קל יותר, גם בגלל הקבוצה שבה כל אחד סיפר את הסיפור שלו וגם כי היה לנו חשוב שהילדים יבינו. רציתי להתיידד אתם ושהם יתיידדו אתנו. לא בפעם הראשונה סיפרתי. הפרויקט נמשך תקופה ארוכה, ובמשך כל הזמן הזה דיברנו ושיתפנו. אני חושבת שגם הבנתי שאם לא אספר עכשיו, כבר לא אספר אף פעם".

כל הזמן מתחבקים

הפרויקט "לספר כדי לחיות" התחיל לפני שש שנים כמעט במקרה. עירית ועזרא דגן - היא שחקנית שלמדה דרמה תרפיה, הוא שחקן תיאטרון הקאמרי שגילם את אחד התפקידים הראשיים ב"רשימת שינדלר" של ספילברג - הנחו חוג תיאטרון למבוגרים בחולון, ונשאלו אם יעניין אותם להעביר שם סדנה לבני הדור השני לשואה. "במפתיע הגיעו בני הדור הראשון ואתם באו גם הנכדים", מספרת דגן. "רק בפרויקט השני, שהתקיים בהרצליה, החלטנו לא לשתף רק נכדים אלא בני נוער בכלל. הקירבה היתה גדולה מאוד. בחולון היתה, למשל, אשה שלא רצתה שהנכדה שלה תגלם את דמותה בהצגה. היא אמרה: 'אני לא יכולה לראות את הנכדה בתוך הסיפור שלי'".

בני הנוער מצטרפים אל המפגשים עם הניצולים כחלק מפרויקט מחויבות אישית בבית הספר. בהתחלה, מספר ברק שצקי, בן 15 מקיבוץ גן שמואל, לא ידע בכלל לאן הוא הולך. "רק ידעתי שנפגשים שם עם ניצולי שואה. הצטרפתי לקבוצה קצת אחרי כולם והרגשתי די מוזר. לא הבנתי מה קורה שם ולמה הילדים כל הזמן מתחבקים עם המבוגרים".

עשרה פרויקטים, שהתקיימו במקומות שונים בארץ, הסתיימו עד כה, ושניים נוספים - אחד בראשון לציון והאחר ברמת גן - עומדים לפני סיום. כל פרויקט מתחיל בהיסוס, בגישושים זהירים מצד שני הצדדים. בידרמן, תושבת כפר גליקסון, מספרת: "בהתחלה היה שקט מצד המבוגרים. אף אחד לא העז להתחיל לספר, והילדים השתוללו וצעקו כמו כל קבוצה של ילדים. לאט לאט הם השתתקו, מהסיפורים. זה לקח הרבה זמן. כשאת מספרת סיפורי זוועות לילדים בכיתה ח', את חושבת שהם מבינים? היו הרבה ילדים שבאמצע השנה ביקשו שחרור, כי לא עמדו בסיפורים האלה. אבל אלה שנשארו לאט לאט הבינו שאנחנו בני אדם והסיפורים הנוראים האלה הם החיים שלנו, הזיכרונות שלנו".

דגן מסבירה את התהליך: "קשה מאוד לשבת בקבוצה כזאת. כל המבוגרים רוצים

לספר את מה שהם עברו, ואנחנו צריכים לסנן ולעצור - לא בבת אחת אלא לאט לאט. צריך להרגיל את הילדים להקשיב, להיות קהל שומע, ובמקביל צריך גם ללמד אותם תיאטרון, כי הרי בסופו של כל פרויקט אנחנו מעלים הצגה, שבנויה מכל הסיפורים האלה".

בערך בפסח, כשסיפורם של המבוגרים מגיע אל השחרור מהמחנות ולעתים גם אל העלייה לארץ, דגן מעבדת את כל מה שנאמר עד כה למחזה, והפעילות בקבוצה משתנה. במקום האזנה ואימפרוביזציות שמיועדות בעיקר להיכרות, הנוכחים מתחילים לעבוד על ההצגה. ברוב המקרים רק הילדים משחקים, והמבוגרים, שנוכחים על הבמה כל זמן ההצגה, מלווים אותם בקטעי קישור.

בתהליך העבודה על ההצגה, אומר דגן, קיים קונפליקט מתמיד. "כאנשי תיאטרון אנחנו רוצים להרשים, רוצים להביא את מה שיהיה הכי מרגש, ולכן אנחנו צריכים לחפש את העדות הכי קשה, הכי דרמטית. אבל אתה לא יכול לבוא ולבקש מהם: 'ספר לי את הדבר הכי קשה'. אנחנו לא מסוגלים, אף שאנחנו יודעים שאת החומרים האלה נצטרך כדי להציג. מבחינה טיפולית, אתה עושה להם את זה נוח כדי שהם יוכלו להמשיך לחיות אחר כך, שיחזרו לחיים בריאים.

"יש מקרים שבהם אנחנו מכירים את הסיפור הקשה", הוא מוסיף, "אבל יודעים שהם לא יוכלו להתמודד עם זה על הבמה, מול קהל, ואנחנו מוותרים על הדרמה. ההצפה תהיה כל כך גדולה, שאנחנו מוותרים על זה. השיקולים אינם תיאטרוניים, ואנחנו גאים בזה".

בכנס על השואה שהתקיים באחרונה העלתה קבוצה מהמועצה האזורית מנשה, שבה השתתפו בידרמן ושצקי, שני קטעים מתוך ההצגה שלהם. האחד עסק באמהות של הניצולים, האחר בחוויות מן הגטו. אחד אחד הם עלו אל הבמה: המבוגרים התיישבו בכיסאות, והילדים - בג'ינס שמעליו שמלה או מעיל - התפזרו במקומותיהם. ליד כל מבוגר עמדו ילד או ילדה, אחזו בכתפם, נגעו בידם. מפעם לפעם רכנה אחת הבנות, בחנה אם הכל כשורה, שאלה אם יש צורך במים.

הקירבה בין בני הנוער למבוגרים, שבאה לידי ביטוי גם על הבמה, היתה מסעירה יותר מכל; אפילו יותר מהסיפורים שנשמעו שם והתמונות מן הגטאות והמחנות שהוקרנו על שני מסכים גדולים. מרים רז מגן שמואל נראתה מלאת שמחה לפני שעלתה לבמה. אבל כאשר בר, הנערה שגילמה אותה בצעירותה, נפרדה מאמא שלה, רז נשברה. כל הקהל ראה שקשה לה. היא הקדימה משפטי קישור לסצינה הדרמטית שהתממשה מולה, וקולה רועד. בר התקרבה אליה, החזיקה בה חזק ולא הרפתה.

מאוחר יותר סיפרה רז: "הייתי בת תשע כשרצחו את כל האנשים בכפר שלי בפולין, כולל כל בני משפחתי. זה היה ב-1942. הגרמנים היו מאוד מתוחכמים. כשבועיים לפני כן הם הודיעו שעל כל היהודים להיות מצוידים בתעודות עבודה. ללא תעודה, הם יגורשו או ייהרגו. היתה פאניקה איומה. אבא שלי, שהיה ראש הקהילה, נסע עם שני נציגים נוספים מהכפר לעיר הקרובה וסידר את המסמכים לכולם.

"אבל זה לא עזר, כמובן. כשבועיים אחר כך הגרמנים באו, והאנשים האמינו שהם מתייצבים עם ביטוח חיים. אמא שלי השאירה סירים על האש והלכה. היתה בטוחה שתיכף היא חוזרת. במקום זה הם ציוו על היהודים לכרות קבר והרגו את כולם. אני היחידה ששרדה".

בהצגה בת דמותה הצעירה מתקרבת אל קבר האחים הגדול ושומעת את אמה קוראת לה לברוח. "זה היה מין שדר", מספרת רז, "היא אמרה שאני חייבת לשרוד, שמישהו מהמשפחה חייב לשרוד, ואני נשבעתי שם, על הקבר, שכל עוד אחיה אהיה לפה לכל הכפר שלי. ולכן בכל הזדמנות אני מספרת. אני רואה בזה שליחות, לא לעבר אלא לעתיד, כדי שלא יהיה עוד פעם".

את רגילה לספר, אבל נראה שזה עדיין קשה מאוד.

"הגעתי להצגות עם כדור הרגעה. אבל אני לא היחידה".

רז מוטרדת עכשיו איך יישמרו הקשרים שנוצרו בין משתתפי הקבוצה. "יש כאלה שבזכות הפרויקט יצאו מבדידות ארוכה", היא אומרת. "יש בחור אחד בינינו, שאין לו קשר כזה עם הנכדים שלו. נוצר בינו לבין שתי ילדות קשר חזק מאוד. 'יש לי עכשיו שני מלאכים שעוטפים אותי', הוא אומר. בפעם הראשונה בחייו הוא מרגיש שמצא לו בית.

"בפרויקט השתתפו כמה ילדי גן שמואל, שעד אז הייתי חייזר בשבילם. אשה זקנה שמסתובבת בשבילים. כל היחס שלהם לזיקנה, לאנשים מבוגרים ולכל מה שעברנו השתנה במשך השנה הזאת. הם עברו את זה אתנו וזה היה מדהים".

גם בידרמן מבקשת כל הזמן להדגיש: "זה פרויקט הרבה יותר חשוב מהנסיעות האלה לאושוויץ. ראיתי פעם איך הכינו ילדים בבית ספר לנסיעה כזאת. הושקע בזה כל כך הרבה, אבל אושוויץ לא נראית היום כמו אז. הרי עשו מהמקום הזה פארק לאומי. היום יש שם ציפורים ודשא, ואז זה היה המקום הנורא ביותר שאפשר לחשוב עליו עם בוץ עד הברכיים. אני לא נתתי לנכדה שלי לנסוע".

למרות חשיבותו של הפרויקט, משרד החינוך עדיין אינו מכיר בו וודאי שאינו שותף במימונו. הפרויקט ממומן על ידי עמותת אשל והג'וינט ומתרומות. בני הזוג דגן לא מבקשים כסף, אבל חשוב להם מאוד שההצגות ייכנסו אל סל התרבות, כדי שעוד תלמידים יוכלו לצפות בהן וכדי שהעבודה הממושכת לא תיגמר בכל פעם בארבע הצגות בלבד.