נח קליגר - "ידיעות אחרונות" 1.2007
הסיפור הזה נראה כאילו לקוח מסרט או ממחזה. כי למעשה רק תסריטאים או מחזאים בעלי דמיון מפותח, מסוגלים לחשוב ולייצר מצבים כה רחוקים מהמציאות היום-יומית. והסיפור אכן נוצר בתיאטרון. אך לא כפרי דמיונו של המחזאי, אלא שהוא התרחש במציאות באולם התיאטרון.
שני ניצולי שואה, קרובי משפחה, ידידים מילדות, שגדלו ביחד באותה עיירה בפולין ונפרדו בשנת 1939 עם כיבוש האזור על ידי הגרמנים, נפגשו שוב כעבור 67 שנים, כשכל אחד סבר שהשני נרצח בשואה.
וסיפור שהיה, כך היה. לפני ימים מספר, כינסו מנהלי "תיאטרון עדות", עירית ועזרא דגן, את כל המשתתפים מ-11 ההצגות במסגרת הפרויקט:"לספר כדי לחיות", שהתקיימו במקומות שונים בארץ. המדובר הוא בהצגות בהן מופיעים ניצולי שואה בתמונות ודיאלוגים שונים עם תלמידי תיכון. לכנס, באולם:"אשכול פיס" בראשון לציון, באו אכן כל ניצולי השואה הקשישים והצעירים מהדור השלישי, שהעלו ביחד את ההצגות.
"בעוד אני עומד באולם ומברך את הבאים עמם עבדתי מאז שנת 2000", מספר לי עזרא דגן, שחקן תיאטרון "הקאמרי", שהגה את הפרויקט וביים יחד עם עירית אשתו את כל ההצגות: "אני מבחין בשניים מהשחקנים-הניצולים שמביטים האחד בשני ולפתע מתחבקים בחום ופורצים בבכי".
השניים, דוד גולדפינגר מראשון לציון ומשה בוטניק מהרצליה, קרובי משפחה מהעיירה יאבוז'נו בשלזיה העילית, הלכו לאותו "חדר" ובהמשך גם לאותו בית ספר והיו ידידים קרובים, למרות הפרש הגילים של כשנתיים. "עשינו הכל ביחד", אומר לי דוד גולדפינגר, היום בן 81, "אחרי שנפרדנו ב-1939 הייתי בטוח שכבר לא אראה אותו עוד".
גם משה בוטניק, היום בן 83, חשב כך. "איך אפשר לתאר שדווקא הידיד שלי ישרוד את הגיהנום", הוא אומר. שניהם עברו גיהנום, את כל שבעת המדורים של הגיהנום. משה בוטניק נשלח עם הוריו ואחדים מאחיו (למשפחה היו שמונה ילדים) למחנה ליד בויבריק, איבד את ההורים, שני אחים ואחות, נשלח למחנה בלכהאמר ומשם הגיע דרך מחנות סוסנוביץ ולנגנאו לאושוויץ-בירקנאו. יצוין כאן שיאבוז'נו, בלכהאמר ולנגנאו היו מחנות משנה של אושוויץ ובכולם ביצע עבודות קשות, תוך מהלומות ואימים בלתי פוסקים של השומרים ומנהלי העבודה למיניהם.
לפני הפינוי של מחנות אושוויץ, בליל שבין ה-17 ל-18 ביאנואר 1945, כלומר התחלת "צעדת המוות", נשלח עם אסירים אחרים למחנה ליד רגנסבורג שבגרמניה. הוא שהה במחנה זה, בו שוב הועסק בעבודות כפייה שונות, במשך חודשים אחדים ויום אחד נכנס למחנה קצין אס.אס. שאמר לאסירים:"יודן, איר זייד פריי", יהודים, אתם חופשיים. אלא מיד אחרי שהקצין יצא את המחנה, נכנסו כמה יחידות של ה"היטלריוגנד", הנוער ההיטלראי, ושוב אסרו את היהודים שהובלו בסופו של דבר לברגן-בלזן ושם הוא שוחרר ב-15 באפריל על ידי הצבא הבריטי. משה עלה לארץ-ישראל, בצורה חוקית עם אישור מהבריטים.
בשנת 1947, התגייס במלחמת השחרור לחטיבת "גבעתי", השתחרר כסמל, עבד שנים בבנין כטייח והועסק לאחר מכן בתעשייה הצבאית עד לפרישתו לגמלאות. למשה בוטניק, שהתאלמן לפני שנים אחדות, בת ובן ושבעה נכדים. לא ייאמן כמעט, אך עוד ארבעה מאחיו שרדו גם הם את הגיהנום.
דרכו של דוד גולדפינגר הייתה שונה. הוא הוכנס קודם לגטו קראקוב והועבר למחנה פלאשוב הידוע לשימצה בעיקר "בזכות" המפקד הרוצח הסאדיסטי אמון גט. מפלאשוב הצליח לברוח ובמשך כשנה נדד כחיה נרדפת באזורים בהם שלטו הגרמנים. לבסוף הצליח להגיע לעיר האוקראינית לבוב ומשם לברית-המועצות. הוא נשלח לעבודה בקולחוז, גויס לצבא האדום ונחשד משום מה בריגול.
האמת היא כי באותה תקופה הספיקה הלשנה לא-מבוססת כדי להניע מיד את "גלגלי הצדק" נוסח הסובייטים, בעיקר כשהמדובר היה ביהודי פליט פולין. משה גולדפינגר עמד להשפט למוות, אך בסופו של תהליך נשפט ל-25 שנים "בלבד". הוא עבר מספר מחנות-כלא ("גולאג") והגיע לחמור ולאכזר מכולם - וורקוטה. שם עשה כ-שמונה שנים ושוחרר במרץ 1957 במסגרת חנינה כלשהי.
הוא הגיע לפולין, שם נעצר ונכלא לזמן מה, שוחרר ועלה ארצה. הוא עבד כטבח וקונדיטור תחילה בבסיס תל-נוף ולאחר מכן בתעשייה האווירית ופרש לגמלאות. כל בני משפחתו של דוד, אשר לו בת יחידה ושני נכדים, נרצחו בשואה. "עכשיו לפחות יש לי שוב קרוב, אם כי רחוק", הוא אומר ומסביר שהאמהות שלו ושל משה היו בנות-דודה.
כיצד זיהו שני הקשישים אחד את השני בתום 67 שנים, כשנפרדו כנערים? "ראיתי את עיניו", אומר דוד, "ועל פי העיניים היה נראה לי שזהו ידידי מבית הספר ביאבוז'נו", ואילו משה אומר שתחילה הבחין בסגנון ההליכה של דוד, וזה הזכיר לו את אותו ידיד ילדות. "התקרבתי אליו, ראיתי את עיניו ומיד שאלתי אותו אם הוא מיאבוז'נו".
"לא ייאמן, לא ייאמן", ממלמל שוב ושוב עזרא דגן, אשר הודות לו, לאשתו עירית ולמפעל המעניין והחשוב שיזמו, נפגשו משה ודוד שוב, כעבור 67 שנים. אכן, לא ייאמן.
גולדפינגר ובוטניק במפגש המרגש
