התוכן העיקרי

כתבה ב"מילה במילוא"

10/05/08

כתבה ב"מילה במילוא"
לספר כדי לחיות ולחיות כדי לספר
בסוף חודש ספטמבר 2006, התקיימו באולם האזורי בגן-שמואל 5 הופעות של הצגת תיאטרון עדות - לספר כדי לחיות , שהייתה אירוע השיא של שנת פעילות מיוחדת במינה: סיפור הישרדותם ותקומתם של ניצולי שואה, שנוצר ונכתב בתהליך עבודה של פרויקט טיפולי, חינוכי, ייחודי ומרגש.
התוכנית נוהלה והופקה ע"י עירית דגן - מטפלת בהבעה ויצירה ודרמה תרפיה שעיבדה וכתבה את סיפור הישרדותם של הניצולים לשפת הבמה . ועזרא דגן.שניהם במאים ושחקנים .
הפרויקט רוכז בידי תמי מאיירס (עו"ס מהמחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית) ויעל פלטין (מטעם מלוא),
במפגשים השתתפו 15 ניצולי שואה מבאי מלוא, תושבי המועצה האזורית מנשה, ו-17 תלמידים ותלמידות מבי"ס גוונים.
שוחחתי עם ארבע משתתפות: פרומה ניר (מענית) ומרים רז (גן-שמואל) - ניצולות שואה, נעמה עגנון (בת כמעט 15, גן-שמואל) ובר שבתאי (בת 14, כרכור) - תלמידות ביה"ס "גוונים".
(הראיון נערך כשבוע לפני העלאת המופע על הבמה).

השאלה הראשונה ששאלתי כל אחת מהמרואיינות: איך הגעת לפרויקט?
פרומה: פנתה אלי תמי מאיירס, והציעה לי להשתתף. היא סיפרה לי על הפרויקט, שאצלנו הוא העשירי במספר, ולאחר התלבטויות לא מעטות החלטתי לנסות.
מרים: אלי פנתה יעל פלטין מ"מלוא". סיפרה לי שהפרויקט הוא מפגש בין ניצולי שואה וילדי כיתות ח'-ט' מ"גוונים". שמעתי כבר על הפרויקט וגם ראיתי הצגה בהרצליה, שהיתה מאד מרגשת.
אני נדרתי נדר בהיותי בת 9 - לספר על משפחתי ועל הכפר שלי. אני שריד יחיד מהכפר ולולא הייתי מספרת, איש לא היה יודע על קיומו של הכפר בעבר. נוסף לסיפור חיי שכתבתי ופרסמתי כספר, אני מנצלת כל הזדמנות לספר ולהנציח.
נעמה: בשנה שעברה, בכיתה ח', התחילו לעשות מיני-מגמות בכל מיני נושאים, וזה היה אחד מהם: תיאטרון-עדות שיתקיים כל השנה. אני אוהבת משחק ותיאטרון, ולכן בחרתי במגמה זו. בהתחלה לא היה לי שום מושג שהסיפורים יהיו על השואה, אך במהלך השנה גיליתי שמדובר בסיפורים של ניצולי שואה ושאנחנו בסוף השנה, נציג את סיפוריהם, ונגלם את דמותם בצעירותם.

בר: פִּרְסמו בביה"ס את קיום הפרויקט, וניתנה אפשרות ללכת לתיאטרון עדות כחוג בחירה. בהתחלה לא כל כך הבנתי מה זה אומר, מלבד לשמוע סיפורים ולהציגם.
לגבי השואה - הרגשתי שאני לא ממש מצליחה להבין את מה שקרה שם. למזלי, איש ממשפחתי הקרובה לא עבר את השואה. רציתי לנסות ולהבין יותר, וגם השילוב עם תיאטרון קסם לי.

איך היה המפגש עם בני הנוער וכיצד התחברת לנערה שמגלמת את דמותך בצעירותך? ואיך היה לכן, הצעירות, המפגש עם המבוגרות שעברו את השואה?
פרומה: התקיימה דינמיקה של היכרות הדדית בעזרת טכניקות שונות. נעמה התיישבה לידי בפגישה הראשונה והתרגילים לשבירת המחסומים נערכו בעיקר איתה. בשלב מאוחר יותר אנחנו סיפרנו והנערים והנערות הקשיבו. עירית דגן המחיזה את סיפורינו לפי נושאים ולאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, ואז התחלקנו לזוגות. הנערה "שלי" - נעמה - מאד נחמדה ורגישה. היא נכנסה כל כך עמוק לתפקיד שלי כנערה, ובכל חזרה אני מקבלת צמרמורת ומתרגשת מחדש.
נעמה: קיבלנו כל מיני משימות קטנות, ולפעמים יצא לי לעבוד עם פרומה. אני מיד אהבתי אותה והיא מצאה חן בעיני, והיה רק טבעי שנהפוך ל"זוג", ושאני אגלם את פרומה הצעירה.
מרים: העבודה עם הילדים היתה הפתעה עצומה בשבילי. הרגישות של הילדים ענקית. הם עדינים ופתוחים ומרגישים שיש להם בית. המפגש עם החיים הקשים שהיו לנו נתן לגיטימציה לדבר אתנו על קשיים שיש להם. הצברים, שהם כאילו קשוחים ומחוספסים - מאד רגישים, וביני ובין בר נוצרה מהר מאד כימיה. החלוקה לזוגות היתה ספונטנית, אבל מיד נוצר חיבור וקשר עמוק, ממש יחסי אם-בת.
בר: במקרה התיישבתי ליד מרים. היה לי ויכוח עם בת אחת על שם לסוס: האם נכון לקרוא לסוס ג'ינג'ר? שאלתי את מרים והיא אמרה שזה דווקא שם יפה. ככה התחיל הקשר, ועם הזמן נוצרה בינינו חברוּת, ממש לא כמו אמא ובת אלא כמו חבֵרוֹת.

מה עשתה לך העבודה בפרויקט? איך הרגשת לעמוד על במה, להיחשף - תרתי משמע - לאור הזרקורים?
פרומה: אי אפשר להגיד שלא קשה לחזור לזכרונות ולעורר נשכחות. אני לא קוראת ספרים על השואה והשתדלתי להדחיק את הזכרונות ולחיות את ההווה. לא הייתי כל כך עסוקה בשואה ולא פיתחתי תסמונות שמאפיינות חלק מהאנשים שעברו את השואה. הפרויקט הזה העלה הכל אל פני השטח וזה לא היה קל. לפעמים, כשהייתי מספרת, הרגשתי כאילו זה קרה למישהו אחר. למרות זאת, אני מרגישה בסדר עם זה. היתה לי משפחה חמה עד גיל 9, שקיבלתי ממנה הרבה חום ובסיס טוב לחיים. זה חיזק אותי וגם העובדה שהייתי כל הזמן עם הדודות והדוד שלי.
לגבי הבמה והחשיפה בפני הקהל: אני אשתדל להתעלם מזה. אני לא ממש מציגה. אני מקריאה את הטקסט שלי מהמקום שבו אני יושבת, והנערים הם המציגים. אינני יודעת איך זה יהיה ברגע האמת, ואני מקווה שאעמוד בזה.
מרים: מאד קשה לחזור לזכרונות. אני חווה הכל מחדש, והדמעות תיכף באות. המלחמה האחרונה שהיתה בצפון טלטלה אותי מאד, בהיבט של החוויה הקשה שעוברים אלה שנשארים אחרי ששכלו בן או בעל או הורה. שוב עלתה בחדות שאלת הקיום ומלחמת הקיום שאינה מסתיימת, וגורלם של ילדי ונכדי. חשבתי שבבואי לארץ הגעתי לחוף מבטחים, אחרי שבשום מקום לא רצו אותי, והנה - שוב ושוב נלחמים על הזכות להתקיים. כשבמקביל עוסקים באינטנסיביות גם בחוויות הקשות מהעבר שלי - זה הופך למשהו שקשה להתמודד איתו. אני מספרת בעיקר למען העתיד - שידעו, שלא ישכחו.
אני כבר הייתי על במה, במקהלת הקיבוץ הארצי, וגם שרתי סולו. יותר עניין אותי המפגש עם הילדים מאשר ההצגה עצמה. העמידה על הבמה אינה דומה לשיחות שהיו בינינו ולתהליך העבודה, שהיו מאד עמוקים. על הבמה זה כבר משחק.
נעמה: הסיפורים של כולם לא קלים, אבל נתנו לנו כלים להתמודד איתם. היתה אצלי סקרנות לגבי השואה, אבל באופן כללי מאד. בהשראת הפרויקט קיבלתי פרספקטיבה אחרת לגמרי. פתאום נפגשתי עם אנשים שעברו זאת על בשרם, ולפתע זה נעשה מאד קרוב אליך. בלי ספק אסע לפולין בכיתה י"א, כדי להעמיק את הידע וההבנה.
בהצגה יש לי סצנה אחת של פרומה, כאשר היא מופרדת מאמה בסלקציה. זו סצנה מאד חזקה ובכל פעם כשאני מציגה זאת בחזרות - יש לי דמעות בעיניים. אני ממש פרומה, אז, בתקופת המלחמה. העבודה הזו גרמה להרבה שעות של מחשבות, לשינוי פרופורציות לגבי החיים, ונתנה ערך לכל דבר. אני מאד מאד אוהבת את פרומה ואת הפרויקט. זה תרם לי המון.
בר: אני קשורה למשחק עוד לפני הפרויקט, אבל אף פעם לא התחברתי ממש לדמות. עם מרים זה היה מאד חזק וזה בא ממני, מתוכי. ההתמודדות היתה קשה. כשמכירים את האדם, הסיפור שלו הופך לממשי, נוגע בך. להיכנס לתפקיד שלה היה לי די קל, אבל לבצע אותו היה קשה. ממש רעדתי בכל גופי, אבל אני מרגישה שמרים מרוצה מהדרך שבה אני מציגה אותה. אני חושבת שהעבודה בפרויקט ביגרה אותי מאד. אני מסתכלת על החיים אחרת עכשיו. אני מרגישה שארצה לבקר במחנות ההשמדה ולהתעמת עוד עם הנושא הקשה הזה.
ראיינה: רינה ברקת (מענית)