מרית פרס מידני
"תחבק חזק את השק,
תחשוב על חורף..."
פרויקט עדות מנציח סיפורי ניצולי שואה דרך הצגתם ע"י בני נוער הנכנסים לתפקיד הניצולים. בפרויקט משתתפים שישה מחברי גבעת ברנר: פרידה בראונשטיין, יצחק תדמור, פרידה כרמון, אפרים לבנה, צבי סמל ורון חצור. הפרויקט מנוהל ומבוים ע"י עירית ועזרא דגן. הצגת התיאטרון היא סופו של תהליך ממושך בן שנה וחצי בו נפגשים הנערים עם ניצולי השואה ומתוודעים לעדויותיהם. העדויות מעובדות למחזה, כאשר בזמן המחזה יושבים הניצולים וצופים בילדים המשחקים אותם כשהיו בגילם. הפרויקט מלווה תקציבית ומקצועית ע"י אשל ג'וינט-האגודה לתכנון ולפתוח שירותים חברתיים לזקן בישראל.
תודה מיוחדת ליצחק תדמור שקישר אותי עם יוצרי וחברי הפרוייקט והביא אותי לכתוב ולהיחשף לפרויקט.
אם היו יכולים לראות חוטים דקים דקים, עדינים עדינים, בטח אפשר היה לראות אותם כאן.
נרקמים ביד אמן.
אני רואה אותם נטווים, נראים לא נראים, עדינים ומטלטלים.
הם נמתחים בעדינות אין קץ.
קבוצת צעירים של פעם שהיו שם במקומות ההם, בחורף ההוא הקר, השחור, המפחיד.ניצולי שואה הסוחבים על גבם את סיפור העצב הגדול של האנושות, ומה שלא ידעתי, גם סיפור של אשמה. כל אחד ומסעו האישי השוכן עמוק בנפשו. מולם – הצעירים של היום, הצברים, הצוחקים, מתלבטים, שואלים. אני רואה את הנוער הזה שהתנדב לצאת למסע המרתק. נוער שמכיל בעדינות, בראשוניות וברגישות זיכרונות וסיפורי חיים של ניצולים הצופים בו בזמן שהוא מציג את פיסות חייהם עצמם הכואבות, העמוקות, הבלתי ניתנות להבנה. יום שמש ישראלי, בחוץ השמש לוהטת. אני נכנסת למרתף בית סרני, שם מתקיימות החזרות. בפנים שלושה נערים צועדים בשורה בסצנת בריחה. האחד מחזיק בידיו שק, עזרא דגן מורה לו: "תחבק חזק את השק, תחשוב על חורף..." מאחורי הילדים יושבת לה קבוצת אנשים מבוגרים. הם קשובים מצד אחד, מרוכזים, ומאידך אני רואה אותם נודדים במחשבתם. אני רואה בעיניהם את הקושי, את המסע בו הם רואים עצמם כבראי. אני שואלת את עצמי, האם נער ישראלי יכול באמת לדמיין את החורף הנורא ההוא. חורף בו השלג שאנו הישראלים רואים אותו כלבן, רך ורומנטי הופך להיות גומר, אכזרי ומקפיא?...
16
עזרא, איך הגעתם עירית ואתה לעסוק בנושא?
"עירית היא דור שני לאמא שהייתה באושוויץ ואבא שהחביא והבריח מאות יהודים דרך שדות חמניות ואשר חייבים לו את חייהם. חלק ממשפחתי שחיו בפריס התחבאו בעליית גג בזמן השואה וחלקם הושמדו באושוויץ. הייתי תמיד מחובר לנושא. אבל הסרט "רשימת שינדלר" של שפילברג בו השתתפתי )עזרא דגן גילם את דמותו של רבי מנשה לברטוב( הוביל אותי למפגשים מאוד מיוחדים עם משלחות נוער. כשהצעתי לעירית, שבמקצועה עוסקת בדרמה-תרפיה, לעשות עבודה קהילתית עם ניצולי שואה, היא דחתה זאת על הסף. תשאלי אותה היום אם היא הייתה מוכנה לוותר על זה". בימים אלו עובדים עזרא ועירית על שישה פרויקטים במקביל, באזורים שונים בארץ. פרויקט עדות ב"ברנר" הוא ה 25- במספר בתוך 10 שנים. עזרא: "הפרויקט מוגדר כפרויקט קהילתי. בניגוד לתיאטרון הקלאסי בו חשובה התוצאה, כאן חשוב התהליך, חשובה הדרך המביאה להזדככות, קתרזיס, מביאה לפעימה מגביהה. יש מוסיקה, יש מינימליזם בסגנון המשחק, באבזור. אנחנו מעבירים תיאור, מסמך אחראי. לא בידינו מה יסופר. לא נבקש את הסיפור הקשה, הסנסציוני. נביא נושא שיפתח פתח בזיכרון. לא נבקש משהו שקשה לניצול לספר, אלא רק מה שהוא יכול. יש התרגשות. אבל התרגשות נכונה. לא מציפה. כתיאטרון, היינו רוצים להרשים. יחד עם זאת לא ניקח סיפור של ניצול שכשהוא יראה אותו מוצג, לא יוכל לעמוד בו. בהצגה "גטו" בה אני משחק ב"קאמרי" אין רחמים. אצלנו יש. אנחנו רוצים לשמור על הניצולים ועל הילדים. לא להציף אותם ולהשאירם לבד בתהליך. יותר חשובים לנו הניצול, הילד והתהליך מאשר ההצגה. לכלי של התיאטרון יש את מוטיב ההרחקה, משהו מסוגנן, מרוחק, לא מציף". משתתפי פרויקט עדות הצעירים. תמונה: עזרא דגן
17
"אנחנו לא רוצים ללחוץ תוך כדי תהליך על נקודה שלאחריה
חיי הניצול ישתבשו. לכן הכל חייב להעשות בזהירות ובעדינות".
ספר לי על התהליך, תחילתו והמשכו.
"שמונה חודשים לוקח כדי לגבש קבוצה שמתקיים בה דיאלוג. טיפול בהבעה ויצירה, דרמה-תרפיה מאוד מתבקשות כאן. אנחנו מקפידים כבר מהמפגש הראשון שכל המפגשים יהיו משותפים לנערים והניצולים. אין מפגשים נפרדים. המבוגרים מקבלים תמיכה מהצעירים המרגישים שהם במשימה חינוכית. הדרך של העבודה מאוד מרגשת משום שתוך כדי הפעילות והתרגולים אנו רואים את הקבוצה משתנה. נעשות פעולות הבאות לחבר מיידית בין המבוגרים לילדים. המבוגרים מספרים לילדים על משחקי הילדות שלהם, הם יוצרים ציורים משותפים ואנחנו שומעים איך הילדים מצרים על כך שהחמיצו בעבודת השורשים ולא הספיקו לחקור את הסבים והסבתות שלהם".
האם אתה יכול לאפיין את קבוצת הנוער של "ברנר" על פני קבוצות נוער אחרות בארץ איתן אתם עובדים?
"בהתיישבות העובדת איכות הנוער היא מיוחדת, שונה, גבוהה. יש משהו נינוח יותר אך גם מלווה בשאננות גדולה. צריך להבעיר בהם את הפעימה שנמצאת אצל העירונים, חברי תנועות הנוער. אבל התקשורת של הנוער כאן עם המבוגרים היא נהדרת ובולטת באיכותה".
היו מקרים שניצולים לא יכלו להכיל? נשברו במהלך הפרויקט?
"יש ניצולים שמספרים כאן לראשונה חלקים מסיפורם. היה מקרה בו אחד הניצולים אטם אוזניים במפגש ואמר:
"אני לא יכול לשמוע את הסיפורים של הניצולים האחרים. אני מקבל כאבי ראש". הוא נשאר וקיבל תמורה ונתינה. בתהליך, ניצולי השואה לומדים גם הם לשמוע אחד את השני. לפעמים, עד עכשיו, הם שמעו רק את עצמם. כי כמה סבל אדם יכול להכיל. מספיק לו את של עצמו. כך שגם כאן התהליך מורכב וקשה. יש מפגשים שנתנו רק לשניים שלושה ניצולים לדבר".
המורכבות של המפגש בין ניצולים לבני הנוער שלא רק מקשיבים להם, אלא גם מציגים אותם, קשה. ספר לי על כך.
"הייתה לנו קבוצה של נערות אתיופיות. במפגש הראשון באה ניצולת שואה ואמרה: 'איך את חושבת שילדה אתיופית יכולה להציג אותי במחנה?' בסוף התהליך וההצגה אותה ניצולה חיבקה את התלמידה... הייתה קבוצה שכמעט התפרקה כי ניצולה אמרה לניצולה אחרת שהגיעה מאותה העיר שלה, שהיא לא דוברת אמת בשחזור שלה. אנחנו בניגוד לסרט, לא מחפשים את האמת האובייקטיבית והשחזור הריאליסטי. להביא ניצול שואה להסתכל על סרט כמו 'רשימת שינדלר' זה לא נכון. כאן יש את האמת הפנימית של כל אחד, אשר נושא את הזיכרון שלו עצמו, בתופת ההיא". אני נכנסת שוב לחזרה. עזרא מסדר את כובע הקסקט על ראשו של הנער, שיהיה כמו פעם.
18
עירית מבקשת מהילדים לדבר בקול רם ואומרת לנער המשחק חייל גרמני, תצעק חזק יותר. הנער עונה לה, איך אני יכול? מאחוריו יושב ניצול שואה ומקשיב. הסיטואציה קשה. כבד לי על הלב. אני רוצה לדבר עם הניצולים. לדעת מה הם מרגישים כאשר קהל גדול רואה אותם רואים את עצמם דרך משחק הילדים. איך עושים את זה? בשיחותיי עמם מתגלה לי גם תחושה חדשה. אני תמיד תיארתי לעצמי את ניצולי השואה כגיבורים שהצליחו לשרוד סיטואציה בלתי אפשרית. לראשונה אני נחשפת להבדל התפיסה שלי את הניצולים, לבין התפיסה שלהם את עצמם. לבושה אותה הם נושאים. הבושה שבה הם מספרים לי כיצד הם הובלו כצאן לטבח. הבושה שבה הם לא שותפים לסיפורים ההירואיים של הקמת מדינה וקיבוץ, אלא למוות ממחלות, מצפיפות ומיירי של חייל נאצי בשל כך שכשלו רגליהם בטור הארוך... פרידה בראונשטיין הייתה בת 14 כאשר גורשה עם משפחתה לגטו ומשם למחנה. אחותה נפטרה בידיה כשהיא מאכילה אותה בכפית. אמה נפטרה גם היא במחנה. הן נפטרו מטיפוס ופרידה מספרת לי כיצד ראתה אותן בחוליין ולא יכלה להציל. פרידה מספרת כאן לראשונה חלקים מסיפורה. היא מספרת לי על ברכת יום ההולדת, שכתבה אחותה הגדולה שנפטרה בידיה ובה היא מאחלת לה:
קטנטונת אהובה,
היום חוזר יום ההולדת בפעם ה 15- . הוא קשור בהרבה ימים קשים, אפורים וסגרירים.
אבל פרידל, אל יאוש, הימים שלך עוד יהיו ימים יפים וצבעוניים ואז תזכרי בגאווה שיכולת להתגבר על כל זה. מאחלת לך אחותך האוהבת.
אנה
פרידה מספרת לי ובוכה. "הברכה הזאת שמרה עלי, עד היום היא איתי". השותפות בפרויקט מבחינת פרידה, היא דרך לא לתת לנושא לשקוע. במשך שנים הרגישה פרידה שלא יפה לדבר על מה שעברה. "אנחנו לא נלחמנו. לאבי לא היה נשק. מתנו מטיפוס, כינים ורעב. לא נלחמנו כמו מרדכי אנילביץ והמחתרות. אנשים ידעו שבאנו מהגיהינום, אך לא שאלו, אז לא סיפרנו. ברגע שהגעתי לפרויקט הכל פרץ. אני מתרגשת מהרצינות, היושר וההקשבה של הנערים. אני רואה אותם גאים. אנחנו היינו נוער שחונך להיות נמוך, פחות ערך. ההבעה בקול רם בפרויקט מביאה איתה השתחררות. אולי אני כבר לא צריכה להרגיש אשמה"... אני יושבת עם פרידה פייג: "עוברים עלי ימים קשים. זה קשה, אבל מקל עלינו את כל המחשבות שאנחנו חיים איתן כל הזמן. כשההונגרים נכנסו לכפרים היה אונס, הורידו לגברים את הזקנים, הלכנו בטור 100 משפחות ואף אחד לא חשב להתנגד לנאצי שהלך בראש הטור. עד היום כואב לי שהיינו כצאן לטבח. היום אני מסתכלת בשמיים כל יום ואומרת לעצמי: אלו השמיים שלי, זוהי האדמה שלי. ניצחתי."
אפרים לבנה מספר שמעולם לא דיבר עם ילדיו ואשתו על השנים בהם היה נער באושוויץ. הם גם לא שאלו. הפרויקט העלה אצל אפרים הרבה זיכרונות שלוו בפרצי בכי.
19
הוא נמצא שם כדי לספר סיפור. "אם אני לא הייתי שם בבירקנאו, אושוויץ, גם אני לא הייתי מאמין שזה קרה. בעוד 100 שנה אף אחד לא יאמין שזה קרה. מה שאני והנוער של היום עוברים זה ההבדל בין גיהינום לגן עדן". יצחק תדמור היה ילד בזמן השואה, שרד בגטו עם אמו ואחיו. אביו ואחותו נספו באושוויץ. אני שואלת את יצחק מה עשה לך הפרויקט? נדמה לי שתשובתו מכילה בתוכה את כל עומק הפרוייקט:
"הגעתי לילדים האישיים שלי".
"כשהגעתי לפרוייקט הייתי סקפטי לגבי התהליך, לגבי הקשר בין המבוגרים לילדים. מה שמצאתי היו הקשבה גבוהה, הכרות עם סיפורים של חברים שלא הכרתי וקשר של משפחה אחת גדולה, רחבה ומלוכדת". רון חצור, תלמיד כתה ט', בנם של בתיה וגלי חצור יושב עם צבי סמל, אותו הוא משחק. סביר להניח שאילולא הפרויקט לא היו משתלבות דרכיהם. הנה הם שלובים, נראה לי, לתמיד. רון בוודאי ייקח עימו לחייו את סיפור חייו של צבי, אותו הוא מציג מולו, וצבי אינו יכול לראות איך דורכים על רון/עליו בהצגה.
צבי: "כל השנים אני יכול להרגיש את הכאבים בגב, איפה שהנאצי דפק בי בקת של הרובה. כשאני רואה שעושים את זה לרון, כואב לי. קשה לי".
רון: "קשה לי ומוזר לי שצבי יושב מאחורי ואני משחק אותו. הגב שלי מופנה אליו, יש משהו בסיטואציה הזאת שיוצר לחץ, אבל אני יודע שאני עושה משהו שתורם. בחודש האחרון אני חושב כמעט רק על זה. זה תופס מקום גדול בחיים שלי. היום אני לא מסוגל לראות סרטים על שואה. כי כשאני רואה שמרביצים ליהודי בסרט ואני משחק את צבי שקיבל מכות מגרמני, אני לא יכול לראות את זה." אני שואלת את רון, האם עלתה בו המחשבה במהלך הפרויקט, מה הוא היה עושה במקום האנשים אותם הוא מציג? והוא עונה לי "אני לא חושב שאני אצליח לענות על זה אף פעם". כשהלכתי לצפות בחזרה, שמעתי מלמעלה מוסיקה בוקעת. מוסיקה קצבית, בני נוער רוקדים, מצחקקים ושמחים במפגש כתתי. למטה במרתף החזרות, עסקו בני נוער אחרים בשחזור סיפורי חיים מהשואה, או כמו שאמר לי רם, אחד הנערים המשתתפים: "אנחנו הופכים להיות חלק מהסיפור שלהם".
הרהרתי לעצמי על מהות התפר הזה, הכל כך ישראלי שבין עוצמת השמחה לעוצמת הכאב.
עכשיו יכולתי לראות בצורה ברורה יותר, את החוטים הנרקמים... כבמלאכת מחשבת.
תודה לעזרא ועירית ולכל השותפים שאחראים על מלאכת הרקמה...
שעוזרת לנו לזכור ולא לשכוח...
