התוכן העיקרי

תשעים שנים של רות בונדי

13/05/18

מאחורי עמדתה הצנועה של רות בונדי מסתתר קורפוס שלם של יצירה תרבותית מוקפדת שקשה להפריז בחשיבותו העקרונית והמעשית לתרבות הישראלית

מאת: אבריאל בר-לבב

רות בונדי פותחת את הקדמתה לקובץ הסיפורים הצ'כיים שערכה ותירגמה, "בירה ומצבי רוח משתנים: מבחר הסיפור הצ'כי" (חרגול, עם עובד, 2012), במלים הבאות: "יצא אחרת משחשבתי. התכוננתי לערוך אנתולוגיה של הסיפור הצ'כי, אך המלה 'אנתולוגיה' כשלעצמה נשמעה לי מנוכרת ויומרנית. המרתי אותה ב'מבחר', אך גם המלה 'מבחר' אינה מדויקת. זה מבחר חלקי ואישי מאוד, רחוק משלמות".

בעינַי השורות האלה מיטיבות לבטא את הרוח הבונדית: כנה, חסרת יומרה, חפה מהעמדת פנים של חשיבות והצלחה, רגישה למלים ולמשמעותן, בוחרת לכאורה בחלקי, באישי ובלא מושלם, ומצהירה על כך בנינוחות בפתח הדברים. "לכאורה" – משום שמאחורי העמדה הצנועה והאגבית מסתתר קורפוס שלם של יצירה תרבותית מוקפדת בסוגות מגוונות, קורפוס שקשה להפריז בחשיבותו העקרונית והמעשית לתרבות הישראלית החילונית וההומניסטית, למן המחצית השנייה של המאה העשרים ועד היום.

רות בונדי הנגישה לקורא העברי עולם שלם של מחברים ממרכז אירופה, שכתבו בעיקר בצ'כית וגם בגרמנית. בין היתר התפרסמו בתרגומה יצירות של קרל צ'אפק, פרידריך דירנמט, בוהומיל הראבל, מיכאל וויווג, ליאו פרוץ, וצלב האוול, מילן קונדרה, יז'י וייל, אוטה פאול, ירוסלאב האשק, ועוד. מחברים אחדים, כמו הראבל, קונדרה וצ'אפק, זכו לכך שהיא תירגמה חיבורים אחדים משלהם. ללבי קרובים במיוחד ספריהם של הבודדים: יז'י וייל וספרו העדין על השואה בפראג, "חיים עם כוכב". אוטה פאול, כתב הספורט שהשואה משתקפת אצלו בסיפורי דיג משפחתיים. וראשון להם ספרו של יוסף בור, "רקוויאם לטרזינשטדט", שראה אור בספריית פועלים ב-1965 בעריכת אבא קובנר, והוא מציג בשקט חודר ובמתינות דראמה עמוקה ומפליאה של ביצוע הרקוויאם של ורדי בגטו טרזין, דרמה של עוצמת התרבות וניצחון הרוח האנושית של הנרצחים.

פועלה של רות בונדי בשטח התרגום צוין במאי בשנה שעברה ביום עיון לכבודה במכללה האקדמית בית ברל, שכותרתו "המתרגמת כסוכנת תרבות". לא היה זה יום העיון היחיד לכבודה. גם ב"יד ושם" נערך יום עיון לכבודה, בדצמבר 2011, בכותרת "שברים שלמים" (כשם ספרה האוטוביוגרפי). יום העיון הזה הוקדש להיבט אחר בפועלה התרבותי – תיעוד ומחקר של השואה בצ'כוסלובקיה. אפשר היה לחשוב שהמתרגמת והחוקרת הן שתי נשים שונות, אבל הן אותה אשה, שכתבה בין היתר גם את "אדלשטיין נגד הזמן" על יעקב אדלשטיין, זקן היהודים בטרזין, וכתבה על עיתון הילדים בטרזין, ואת "שורשים עקורים: פרקים בתולדות יהדות צ'כיה 1939-1945" (וגם כאן, הניסוח החלקי, המצטנע: "פרקים"), ועוד הרבה.

בונדי כתבה לא רק על השואה, אלא גם על התקומה, על המעבר מאירופה לארץ, על בניית החיים החדשים: "השליח: חייו ומותו של אנצו סירני", "שיבא – רופא לכל אדם", "פליקס: פנחס רוזן וזמנו". סיפוריהם של אנשים שכמו חייה גם חייהם היו נטועים במרחבים של תרבות עשירה אחרת והם בחרו לבנות וליצור כאן, "לפתע בלב המזרח" – על פי כותרת אחד מספריה שנכתבו בסוגה שונה לחלוטין, מבחר של רשימותיה מן העיתון "דבר". יש עוד ספרים: בין היתר - מדריך לכתיבה עיתונאית, ספר ילדים – "הלו כאן חיות" - סיפורן של חיות מגן החיות בתל אביב ומאפריקה (עם צילומים של בוריס כרמי), וספר בישול. אין זה מפתיע שהקדמתו הארוכה, המעשית והמועילה, כוללת גם את הפרקים "המלאי אזל", "כישלונות, פאנצ'רים, פאשלות", "כיצד למנוע תקלות ומה לעשות כדי לתקן אותן (אם אפשר)", "עולה חדשה" (על המפגש עם המונחים העבריים החדשים, למשל לֶבֶּן במקום יוגורט), ו"מטבח צ'כי".

שמעתי את רות בונדי מרצה, אבל לא פגשתי אותה באופן אישי. בכל זאת אני מרגיש שאני מכיר אותה, בגלל האוטוביוגרפיה "שברים שלמים", בגלל ספר הזיכרונות "נחמות קטנות", בגלל ההקדמה לספר הבישול. לא כל הדעות שלה נראות לי, למשל האזהרה מפני השלמת חוסרים בצורכי בישול באמצעות שאילה מן השכנים, שלדעתה תוביל במוקדם או במאוחר לקלקול יחסי שכנות תקינים ("טעם החיים: ספר הבישול של רות בונדי", עמ' 19). בעיקר אני מרגיש שהייתי רוצה להכיר אותה בגלל העמדה הרגשית והתרבותית שהיצירה הענפה שלה מבטאת מפנים שונות, מאירות ואנושיות.

בשנת 1965 זכתה רות בונדי בפרס על שם שרה רייכנשטיין לראיון העיתונאי הטוב ביותר שנתפרסם במשך השנה, על ראיון עם אורי צבי גרינברג. על פי ידיעה שהתפרסמה ב"דבר", ציין חיים איזק, מזכיר המערכת, "כי הישגיה הם תוצאה של כשרון־כתיבה טבעי, תרבות מושרשת, התעמקות בנושא ועבודה עיתונאית רצינית, המהולה בחן אנושי ונשיי". עברו כמעט חמישים שנים של יצירה, והדברים נותרו קולעים ומדויקים (היום אולי לא היינו מזכירים חן נשי דווקא). מה שמרשים אותי במיוחד בפועלה המתמשך של רות בונדי הוא עוצמת החיים - גם שלה, שחייה נשברו בשואה ואחריה היא יצרה אותם מחדש, כאן במזרח, וגם שלנו, של התרבות הישראלית והעברית שבבנייתה היא משתתפת. מתוך עוצמת החיים הזאת קראה רות בונדי ביום השואה האחרון, במאמר ב”ידיעות אחרונות”: "חִדלו ממה שמכונה 'מצעדי החיים'. עצם השם מקומם: על אדמה ספוגת מוות אין מקום למצעדים. עליה מותר לדרוך רק בענווה, ללא הפגנתיות, ללא נפנוף דגלי הלאום... חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת מחפשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות, אינם מבשרים על הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית כפי שיהיה".

 

פורסם באתר הארץ