עתיד הזיכרון- מאת צבי גיל

הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה - נושא ראוי לדיון מעמיק - ציבורי ואקדמי. רוב מועדי וחגי ישראל, הם דתיים ומעוגנים בתורה. רק שני אירועים הם חילוניים שנקבעו על-ידי ממשלת ישראל. יום העצמאות(לפניו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - אירוע צמוד) ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואין זה מקרה שאירוע אחד קודם לשני בשבוע בלבד.

יש גשר ברור בין השניים. יצוין כי בניגוד לשואה, חורבן הבית, ט' באב, שבו יהודים רבים צמים, איננו אירוע רשמי, לבד מתקנות שנוגעות לבתי שעשועים ואנשים רשאים ליטול חופשה, אם רצונם בכך. מזמן הציבור, רובו ככולו, משתמש ביום הזה, כחופשה וכבילוי בחורש, בהרים או בשפת הים.

היו, וישנם, כאלה שסוברים שיום ט' באב, צריך היה להפוך מיום אבל ליום שמחה, עם הקמתה של המדינה, כלומר עם חידוש קוממיות ישראל. אני לא סבור כך. זאת מסורת ויש להניח לה. לשם כך יש יום העצמאות. אבל גם בו חלו שינויים שהם תוצאות נסיבתיות, ולמעט טקס פתיחת יום העצמאות וכמה טקסים נלווים כמו טקסי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, החגיגות פחות מאורגנות ויותר אישיות, משפחתיות, קהילתיות בבית, בחורש, בים ובטבע בכלל. כך נאה וכך יאה. פחות ופחות יש אירועים מאורגנים ואם כן אזי מטעם רשויות מקומיות ולא השלטון המרכזי. "ארגון", הוא אנטיתזה לחוויה עממית.

גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מספר טקסים ממלכתיים בראשם הטקס בהר הזכרון, צפירות דומייה ועוד מספר אירועים מאורגנים. ככה צריך להיות. מעבר לאלה מתבקשת השאלה האם ליום זכרון הזה אין ייחודיות שאינה מצויה ביום העצמאות, שבו חוגגים את יום הקמת המדינה, והשאר נלמד בבתי ספר, במסגרת מחקרי האקדמיה, במערכות צה"ל וכיו"ב. התשובה לדעתי, היא: כן מוחלט. יום השואה הוא יום של חשבון נפש נוקב, בעיקר של העם היהודי מול העולם הנוצרי, אבל גם עם החברה הלא-נוצרית וההשלכות שייכות גם לנו פנימה בקרב העם היהודי ובישראל. אין כמעט תחום בחיים שלנו, שאין בו איזה קעקוע של השואה, אין פיסה אחת שאין בה צריבה עמוקה של הקורות העם היהודי ברצח וחורבן ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. משום כך הסוגייה הזאת, על כל משמעותה והשלכותיה לעולם לא תהיה רוויה בתכנים. אבל יש מקום לערוך בהם בדק. במה שיש ובמה שאין.

בביקורת על ספרו של דון הנדלמן ISRAEL NATINALISM AND THE STATE, oxford כותב פרופסור ירון אזרחי כי "התרבות הפוליטית בישראל נוטה להבין ולפרש הכרעות ואירועים מדיניים במונחים פרסונאליים; על-רקע זה, בולטת חשיבות ספרו של האנתרופולוג דון הנדלמן, שקובע כי הכוח המארגן העיקרי של החיים בישראל הוא דווקא "ההיגיון הביורוקרטי". דוגמה מובהקת שדון הנדלמן מתעכב עליה היא סיווגם הייעודי של שרידי השואה בישראל.

המחבר מראה כיצד הנרטיב של המדינה מופעל כאן בכל עוצמת ההיגיון הביורוקרטי כדי לנכס את שרידי השואה, ולהופכם לחיילים צייתנים בשירות הפדגוגיה של הסיפור הציוני. כך הופך הקורבן לדובר במחיר זניחת פנימיותו האותנטית. הקורבנות הכואבים והשותקים הופכים ברובם לניצולים-עדים, הנאלצים להתכחש לזיכרון אישי מפרק של זוועות מוות המוני בלתי נתפס ולהפוך לשופרות של סיפור קוהרנטי המסתיים בגאולה. הנדלמן מתאר בריאליזם חסר פשרות דמויות שבאו משם, כמו למשל דינה, שחדלה לנסות לספר בקול מהוסס וקטוע ובהתרגשות מצמררת את סיפורה האישי, כדי למלא את הציפיות של הקולקטיב כדוברת בטוחה של סיפור בונה. "פעם היא הייתה קורבן, עכשיו - עדה; אז נאמר לה לשתוק, עכשיו - לצעוק" ("ספרים- הארץ", 5.6.06) ואכן הפן האישי של ניצולי השואה הוא ההיבט הדומיננטי, ויש עוד.

כמה פנים לציון יום השואה והגבורה

הפן האישי. ניצול או שריד השואה, מתייחד לבדו או עם משפחתו בזכרון לשואה שלו - האישית, המשפחתית על כל מימדיה הנוראיים. ברצותו הוא עושה זאת לבד עם נר הנשמה וברצותו מתחלק עם הסביבה או עם החברה באמצעות מעגל רחב יותר או המדיה.
הפן הטקסי. זהו החלק הרשמי של המדינה לציון השואה והוא כולל, כאמור, מספר טקסים מרכזיים ערב יום השואה ובמהלכו. חלקו מוצא ביטוי גם בכלי המדיה הממלכתיים או הפרטיים.
הפן התקשורתי. אמצעי המדיה לסוגיהם מקדישים מקום נרחב לתוכניות ולמשדרים לציון היום הזה כראות עיניהם. התקשורת היא למעשה המוליך הראשי גם של האירועים הממלכתיים וגם של תכנים נלווים.

בעשורים הראשונים למדינה, ציון יום השואה, שעם הזמן נוספו לו אלמנטים טקסיים רבים ובראשם הטקס ביד ושם, הצפירות וכו' - היה בו כורח בייחוד כלפי עצמנו, להטביע בנפשנו ולצרוב בנו הישראלים את תודעת השואה. זאת בייחוד לאחר משפט אייכמן, כאשר מימדי השואה גרמו לזיקה חזקה לנושא כגורם מכונן בקרב הציבור בישראל. במידה רבה האמירה הופנתה לעם היהודי בתפוצות. במידה לא פחותה המסר שבאירוע הופנה לעולם. בשנים האחרונות, התחושה שלי היא שכמו בכל אירועים אחרים, הבעיה אינה "כל המרבה" וכו', אלא האירועים חייבים להתאים עצמם לזמנים, נכון יותר לדור הצעיר, בכל מסגרת שהוא נמצא. שאוזנו תהיה קשובה, שמלבד ה"ציווי" הוא ימצא בזה עניין, כמידע, כלקח.

"מצעד החיים" באושוויץ

לדוגמה: "מצעד החיים". זהו אירוע שהוא ביסודו לא ממלכתי אך עם השנים קנה לו מקום במעגל השני של האירועים. לדעתי, ואני מביע אותה בזהירות רבה, הרושם והתחושה הם שאירוע זה הפך למעין "מופע", happening קבוע באושוויץ ובבירקנאו. בשנה שעברה, אם אינני טועה, ראינו, זאת הפעם הראשונה, גם ספר תורה שהוחזק בידי הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל לאו, כיום יו"ר מועצת יד ושם, תופעה שאותי לפחות התמיהה.

אני חש שלא בנוח עם המצעד הזה, זה שנים. ראשית, הוא מפלה. השנה משרד החינוך קבע תעריפים מיוחדים להקל על נטל ההוצאות. בכל זאת, הוא אינו מאפשר לכל הצעירים להגיע לפולין, אלא לאלה שיד משפחותיהם משגת הוצאה זאת, אף שהיא מסובסדת. שנית, יש והיו תופעות לא רצויות, כמו בכל מסעי נעורים, שמיד לאחר הטקס, היה איזה פרץ של השתוללות, כאילו להשתחרר מן המועקה, או סתם ליהנות מביקור בארץ לא נודעת. הרי ראש ממשלת פולין עצמו התלונן זה לא מכבר כי חשוב מאוד שהתיירים הישראלים יכירו גם פולין אחרת מזאת של היותה בית העלמין הגדול ביותר עלי אדמות. לעצם הביקור דעתי היא שמי שבכל זאת רוצה לצאת ולראות במו עיניו את גאיות ההריגה ייצא לפולין לבדו או עם משפחתו. הרי בלאו הכי ניצולים או בניהם נוסעים לפולין או למקומות אחרים כדי לראות את מקום הולדתם.

ראוי היה יותר ש"מצעד החיים" ייערך בין הר הזכרון לבין הר הרצל, כפי שהוא מתקיים באחרונה. זהו המסלול הטבעי, בדיוק כמו הגשר שבין יום השואה לבין יום העצמאות. הרי אין צעד סמלי יותר מאשר צעדה בין שתי פסגות אלה. את אושוויץ ואת בירקנאו על כל האלמנטים האור-קוליים ניתן לראות טוב יותר ביד ושם. אפשר ולרבים זה יהיה ביקור ראשון הן ביד ושם והן בהר הרצל. אבל המסע לפולין הוא רק פן אחד שיש ליתן עליו את דעתו.

שאלתי לדעתו של פרופסור יהודה באואר, מן הבולטים שבהיסטוריונים לתקופת השואה בארץ ובעולם, על כך, ועל אירועי היום בכלל. על זה כתב לי בקצרה: "בסך-הכל אני מסכים איתך. עוד מראשית הנסיעות המאורגנות לפולין במסגרת "מצעד החיים" התנגדתי לכל העניין כפי שהתבצע, אף שבעצמי הכנתי קבוצות של י"א-י"ב למסע מטעם בתי ספר שלא במסגרת מצעד החיים. לטעמי, בבית קברות לא "צועדים" אלא הולכים על בהונות הרגליים; גם לא שרים ומניפים דגלים, ובוודאי לא נושאים נאומים פוליטיים תמוהים כפי שעשה בעת האחרונה הרמטכ"ל, ולפניו בוורשה נשיא המדינה שמעון פרס.

"אשר לציון יום השואה, לחמתי בלא הצלחה למחוק משם היום הזה את התוספת "והגבורה", שכן הגבורה כלולה בשואה, היא חלק ממנה, כפי שהייאוש והכניעה הם חלק ממנה, ולא מדובר רק על גבורה פיסית, אם גם עליה מדובר".

אשר לשאלה בדבר עדות אישית אמר: "אינני סבור שיש היום טעם לראיין קשישים על מה שארע להם לפני 65 שנים. עדויות כאלה אינן אמינות כבר, ויש ביד ושם 33,000 עדויות בכתב, בצורות שונות, ועוד 1,500 על וידיאו, ובאוסף שפילברג בלוס אנג'לס יש 51,000 כאלה. אפשר בהחלט לעבוד על חומרים כאלה. יש עוד די הרבה תחומים בהיסטוריה הזאת שאינם ברורים - בעצמי סיימתי לפני זמן מה ספר על עיירות יהודיות במזרח פולין - נושא עליו אין בשום מחקר היסטורי [ואני מייחד לכך קטע בהמשך. צ.ג] ויש עוד נושאים. על החינוך. בנושא עבדה שולמית אימבר מיד ושם, ודומני שהיא מצאה את המפתחות הראויים לעניין זה, כאשר התוכניות שלה מותאמות לרמות שונות וסוגים שונים של בתי ספר. יותר מסובך הוא עניין חינוך מבוגרים, כי רוב המידע הנפוץ בציבור הוא מוטעה ומוטה, וזה לא קל למצוא פתרונות: דעות קדומות קשה לעקור משורש".

עד כאן הדעה המתומצתת מאוד של פרופסור יהודה באואר לשאלות שהצגתי לו בכתב. אגב, עמיתו של פרופסור באואר, פרופסור ישראל גוטמן, ממניחי היסודות למחקר ולתיעוד תולדות השואה וספיחיה, במסגרת "יד ושם" ובעולם, בדעה שאין לבטל מנהג המסע המרוכז לאושוויץ, שהפך למסורת. עם זאת הוא בהחלט בעד "מצעד חיים" שבין הר הרצל להר המנוחות, לא רק כדי לאפשר לאנשים שאין בידם הממון לנסוע לפולין, אלא גם כערך בפני עצמו.

על היבט זה מעיר ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה: "אני שותף לביקורת על האופי של "מצעדי החיים" בפולין. כללית כפי שמצעדים אלה מתבצעים הם מעוותים את התמונה והפכו את הפולנים לשותפים של גרמניה הנאצית בהשמדת היהודים. אם לא גרוע מזה. עוד כאשר התחילו הנסיעות האלה לפולין באמצע שנות ה-90 (50 שנה לשחרור), הבעתי את דעתי כי מן הראוי היה שנסיעות אלה של הצעירים היהודיים ייערכו דווקא בגרמניה - גם כדי להזכיר לגרמנים וגם כדי שצעירנו ילמדו מהיכן צמחה תופעה מפלצתית זו דווקא על-רקע של החברה הגרמנית הנורמלית של ימינו. אולם, היוזמים והמארגנים העדיפו את הנסיעות למחנות ההשמדה לפולין".

אשר לעדויות שאליהן מתייחס פרופסור באואר, אין כל צל של ספק שחלק זה הוא לרבים, שלא התנסו בכך אישית, החלק המשמעותי ביותר. מדובר בשרידים שעברו את כל מדורי התופת והנה הם בדמותם ובצלמם מספרים מה שעבר עליהם ועל עמיתיהם או משפחותיהם, בין אלה שניצלו ובין אלה שנרצחו. אולם שונה הדבר כאשר המסר הזה מועבר בצורה בלתי אמצעית כמו בחוג, בבית ספר, במחנה צבאי או בכל מסגרת אחרת שבה יש אפשרות לרב-שיח מאשר בתקשורת. מצד אחד יש כאן אלמנט חיובי, מעין נרטיב של הגדה שמגיע להמונים. ומאידך יש, מטבע הדברים, צד אחר במעבירי המסר אשר גם קשור באופי המדיום. הסיפור חוזר על עצמו, אותן דמעות, אותם פרצי התרגשות ולעתים מעידות לשוניות - דברים אשר מאבדים מתוקפם באוזני מאזינים ובעיני צופים, אשר רבים מהם סוגרים את המכשירים והתועלת יוצאת בחסר.

מעדות אישית לעדות מתועדת

אם עדות זאת חשובה לנו שמא יש צורך בעריכה, לאמור בתוכניות מוקלטות, אשר בהן ניתן גם להדריך את המופיע וגם לערוך אותו. ההתייחסות הזאת אף שבאה מאיש תקשורת, בתחום המעשי והאקדמי, היא חשובה למסר אם מבקשים שהוא ייקלט. מכאן שרק טקסים יועברו בשידור חי, אך לא משדרים, ראיונות וכדומה, אלא אם כן האיש הוא רהוט מאוד ומושך תשומת לב, ולא רק הנושא שמוכר.

ובכלל, התקשורת בכלל ובישראל בפרט, אינה מסתפקת בהעברת מסרים. היא יוצרת אותם. וכאן היא יכולה למלא תפקיד חשוב מחוץ לשיקולי הרייטינג. בעוד שביום העצמאות רבים יוצאים מן הבית, ביום השואה הם מרבים לשהות בו. וודאי שכך לגבי הניצולים ודורות ההמשך. המדיה יכולה להיות יצירתית גם בנושא זה, כדי שהמסר ייקלט. ואם ככה לגבי המדיה המסחריים על אחת כמה וכמה בשידור הציבורי. אגב, ערוץ 1 ישדר ערב יום העצמאות סרט תיעודי - "עופות החול" שבו ניצולי שואה בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל, מציגים את הישגייהם במדינה על-רקע עברם בשואה. כאמור, ניצולי השואה במדינה, ובכל מקום בעולם, הם עדות חיה למה שקרה אז ולמה שקורה היום. זה מאוד שייך ליום הזה.

ההיבט האחר שיש לתת עליו את הדעת הוא המעבר, והכוונה לזמן, בין עדות מקורית לבין עדות אמצעית. הרי ביום מן הימים יכָלו ניצולי השואה מן הארץ. ככה נפתח "מנשר ניצולי השואה שהתקבל בתום כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה - ההיבט הערכי והמוסרי לעולם" שנערך ב"יד ושם":

"אנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: אני זוכר את מה שאירע בשואה. ייוותרו רק ספרי זכרונות ומחקר, תמונות וסרטים ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרנו ובנשמתנו לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות ולצקת בו תוכן ומהות".

כיצד אנו אמורים לטפח ולהבטיח מעבר זה, בין אם באמצעות דורות ההמשך של שרידי השואה ובין אם באמצעים אחרים. אך זהו מעבר המתבקש כבר עתה. פירוש הדבר שההיבט האותנטי שוב לא ימלא תפקיד קרדינאלי. וגם כאן המבט חייב להיות על מקבלי המסר כאשר המסר עצמו ותוכנו גזורים כדי שהמסרים ייקלטו.

ויש עוד היבט לשואה, שמעט, יחסית, עסקו בו, כפי שציין פרופסור באואר, והוא תיעוד ואזכרה של ההכחדה המוחלטת של אלפי קהילות יהודיות במזרח אירופה, השמדה שלא השאירה שריד מאותן קהילות ולעיתים גם לא מצבות. עוד בהיותי בתפקיד בכיר בטלוויזיה הישראלית (בערוץ הראשון) המלצתי לעשות מאמצים כדי לתעד באופן רציף, מדי שנה, את הקהילות היהודיות שנכחדו. בינתיים הרבה חומרים ועדויות אבדו.

המסקנה המתבקשת היא שחייבים להשקיע יותר מאמצים ומשאבים להציל חומרים. זאת תפקידה של החברה, ליתר דיוק של מוסדות ציבוריים ובעיקר הממשלה. זהו אלמנט שבהחלט יכול להשתבץ באירועי יום הזכרון, מתוך הסקרנות שהוא יעורר. בוודאי שניתן עדיין לגבות עדויות על הקהילות הללו ועל החיים בהן. בהנחה שבארכיונים השונים אפשר יהיה לאתר תמונות, דוממות או נעות, על קהילות אלה. גם התקשורת חייבת להיות שותפה מלאה למשימה חשובה זאת.

שלבים בעיצוב יום השואה

ראול טייטלבאום מציין ארבעה שלבים בעיצוב זכרון השואה. זאת, הוא מדגיש, כאשר בשלב הראשון, בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה, השואה נתפשה בארץ בדרך אפולוגטית. כצידוק של התפיסה הציונית לאמור: "אילו עלו לארץ בעוד מועד לא היה קורה להם מה שקרה להם...". הייתה זו גישה של מעין אשמת הקורבנות.

לאחר המהפך בחשיבה זאת הוא מציין את השלבים האחרים שהם: גבורת מורדי הגטאות כחלק מן החוויה החלוצית-ישראלית. חיזוק הזיקה לנושא השואה בעקבות משפט אייכמן. העלייה הגדולה מחבר העמים שהביאה עימה לוחמים רבים בשורות הצבא האדם במלחמה נגד הנאצים. ואחרון אחרון- תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולהתפתחותה. השלב הזה בעיצוב הזיכרון, ואנו בתחילת התהליך, הוא ראשיתו של העיסוק בתרומת ניצולי השואה בהקמת המדינה והתפתחותה דבר שנשכח לחלוטין במשך העשורים הקודמים. ובכלל, מדובר בתופעה שלא טופלה עד כה כראוי בשום בחינה של שיקום עצמי של אלה ששרדו את השואה אחרי כל מה שעבר עליהם. ישראל לא רק קלטה את החלק הארי מאלה ששרדו את השואה. ניצולי השואה תרמו לה בחיוניותם בכל תחומי החיים והעשייה. אלמלי הניצולים ישראל הייתה נראית אחרת. דבר זה בלט במיוחד ביום השואה של 2008 וציון 60 שנה להקמתה של ישראל.

על כך אני מבקש להוסיף. לעניות דעתי, תהליך קביעת התודעה של תרומת הניצולים למדינה, התחיל באיחור רב, בין היתר, מכיוון שהניצולים עצמם עסקו בדברים אחרים, בראש ובראשונה בשיקום משפחותיהם ובפרנסתם. הם יכלו לעשות יותר. זאת לא רק דעתי אלא דעתו של פרופסור ישראל גוטמן, ניצול שואה, מורה, חוקר ומתעד מן המעלה הראשונה, שעדיין מתבונן מן התצפית שלו ב"יד ושם" על הקורות במוסד. בעניין זה הפרופסור גוטמן החלטי. הוא ישב במוסדות המנהלים של "יד ושם". איתו ישבו גם נציגים מטעם ארגונים של ניצולי שואה, אבל הם לא תרמו רבות, בלשון המעטה, בנושא של ניצולי השואה ומדינת ישראל, נושא שבא לידי ביטוי בתערוכה אחרונה ב"יד ושם".

"יד ושם" הוא מפעל אדיר שאין כמותו בעולם. זאת, לא משום שהוא בארץ, אלא מכיוון שאלה שעמדו בראשו, ובייחוד יו"ר הנהלת יד ושם הנוכחי, אבנר שלו, עשו אותו שכזה בעמל רב ובעזרת תרומות מן העולם. צר לומר שגם במסגרת זאת מדינת ישראל הרשמית לא נהגה בנדיבות כלפי מוסד שהוא מכונן באופיו בכל הקשור בראש ובראשונה בניצולי השואה, בציבור בישראל, בעם היהודי ובעולם.

פרופסור גוטמן רואה מן הגומחה שלו הרבה תורמים, מעט ניצולים. הוא מניד ראשו בעגמומיות. זאת המציאות. ומסיבה זאת, וגם כאן לא מעט בשל מחדל של ארגוני הניצולים עצמם ומנהיגיהם, הניצולים הם יותר אובייקט מאשר סובייקט. ההבדל הוא בכך שכאובייקט מוסד "יד ושם" עושה מלאכה אדירה, רבת מימדים, למען נפש הניצולים. כסובייקט הוא אינו מרבה לשתף אותם, גם בתקופה כאשר ליחם טרם נס. כאמור, בראש ובראשונה מכיוון שהם עצמם אולי לא ראו בכך עניין יוצא דופן. אישית, בדברים שראיתי בהם חשיבות ועמדתי עליהם, מצאתי אוזן קשובה ויד תומכת אצל יו"ר ההנהלה, אבנר שלו, לעתים חרף הסתייגויות של החוגים האקדמיים במוסד. עד כאן ההערות שלי בהקשר זה.

ישנו עוד היבט אשר הודגש מעט מאוד ביום הזכרון לשואה, והוא ההיבט ההומניסטי-היהודי אוניברסלי. בשנת 2002 נערך, כאמור, ביד ושם "כנס בינלאומי למורשת ניצולי השואה - המשמעות הערכית והמוסרית לעולם". היו לא מעט חששות לקראת הכנס. החשש הראשון היה שבשל האינתיפאדה הנציגים הזרים שהבטיחו להגיע, לא יגיעו. החשש השני, שהודגש לא פחות, היה שמא תנוצל הבמה להתקפה נגד ישראל בסוגיית הכיבוש. שני החששות הופרכו. הגיעו נציגים מ-26 ארצות והנושא של ישראל והפלשתינים הוזכר פה ושם בשולי הדיונים. להערכתי, העלאת הנושא מעל בימה זאת, תועלתה הייתה מרובה מן המגרעת. אבל זאת דעה שלי.

בסוף הכנס הוקרא מנשר ניצולי השואה לעם היהודי ולעולם. הכנס נחשב להצלחה גדולה. מאז לא נערך כנס דומה. גם האקדמיה לא עסקה באינטנסיביות הראויה לנושא. הנושא אומנם מוזכר בזירה הבינלאומית, כאשר הרקע שלו הוא בעיקר פוליטי או דתי (העולם האיסלאמי) אך ישראל היא שהייתה צריכה להעלות את הנושא ביתר שאת. לא רק כלפי העולם בכל הנוגע לאנטישמיות ולגזענות, אלא לא פחות כלפי החברה שלנו פנימה. נראה לי שאנו חזקים דיינו כדי להעלות את הנושא לדיון ציבורי, בהקשר של ערכיה המוסריים של החברה הישראלית כאחד מלקחי השואה.

לקחים והיפוכם

השלבים האלה בעיצוב הזיכרון של השואה והגבורה, הנמשכים זה למעלה משישים שנה, לא היו מתוכננים או ידועים מראש - אומר ראול טייטלבאום. היו בתהליך זה לא מעט סתירות פנימיות. אולם, התמונה הכוללת מתחילה להתגבש כתמונת זיכרון מאוזנת. כל דור ודור מעצב בתודעתו את זיכרון השואה משלו ואף מסיק ממנה לקחים משלו. טייטלבאום: "לתפיסתי, השואה ותוצאותיה הם שהפכו את הרעיון הציוני שהיה לפני עליית היטלר לשלטון רעיון אוטופי ביסודו, מאוטופיה למציאות. זה שייך לפרדוקסים שההיסטוריה האנושית מלאה בהם" אומר טייטלבאום, ומוסיף: "מה בעצם מאחד היום את היהודים באשר הם? הדת היהודית שהייתה בעבר הרחוק אחד המרכיבים העיקריים בזהות היהודית, איבדה ב-200 השנים האחרונות את תפקידה המרכזי בחיי היהודים. אחת מאבני הבוחן למקום זכרון השואה בעיצוב הזהות הישראלית בימינו הוא יחס יוצאי ארצות ערב לשואה". (עוסקת בסוגייה מעניינת זו פרופסור חנה יבלונקה בספרה שיצא זה עתה, "רחוק מן המסילה - המזרחיים והשואה"). כאן ראויה הערה שלי (צ.ג): חנה יבלונקה, דור שני לשרידים, הייתה הראשונה שחקרה את נושא תרומת הניצולים במסגרת מחקר אקדמי ושנים רבות הייתה היחידה בעולם האקדמי שטרחו לעסוק בסוגייה זאת, בעצם בסיפור שלא סופר.

טייטלבאום: גם כאן הייתה התפתחות דינמית מאלפת: בעשורים הראשונים אחרי השואה היהדות בארצות האיסלאם גילתה הזדהות עם סבלם של אחיהם באירופה. (דבר זה השתקף היטב ביצירותיהם של הסופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ואמנון שמוש). לאחר מכן, בשנות ה-80 וה-90 בא שלב של ריחוק, שרקעו חברתי.ואילו בעשור האחרון יש שלב חדש: מאמץ יוצאי קהילות המזרח להיות חלק משיח השואה. להזכיר, אלפים מקרב יהודי צפון אפריקה נשלחו למחנות ריכוז (צ.ג).

עיוותים בעיצוב הזיכרון

"בתהליך מורכב וממושך זה בעיצוב זיכרון השואה, היו לא מעט עיוותים שאתה (צבי גיל, צ.ג) עומד על חלקם. בעיניי, העיוות הראשון הוא "תרגום השואה לכסף". העיוות הזה החל כמעט מן ההתחלה. צריך לזכור כי המגעים הראשונים בין נציגי ישראל והעולם היהודי עם גרמניה בראשית שנות ה-50 נערכו מסביב להסכם השילומים. וגם 55 שנים אחרי כן הדיון הציבורי בארץ מתנהל לסוגיית העוול שנעשה בתחום הפיצויים לניצולי השואה. אין דיון ציבורי ממשי על לקחי השואה הלאומיים והאוניברסליים.

"לדעתי, הגיעה העת שגם מחקר השואה בישראל ישנה קצת כיוון. עד כה הוא עסק בעיקרו על הסבל היהודי. זה היה גם הגיוני וגם טבעי. אולם, דומה כי במחקר השואה בארץ לא נחקרו המניעים האידיאולוגיים של ההשמדה. כלומר, אופייה הייחודי של האידיאולוגיה הגזענית הנאצית, המדעית כביכול. היבט זה של המחקר מביא אותנו למעשה להיבט האוניברסאלי של תופעת הנאציזם בחברה המודרנית. מכאן גם הלקחים האוניברסליים של השואה".

סיכום ביניים

מן הנאמר, יובן כי אין לדאוג לעתיד זכרון השואה כאשר לא יהיו עדים חיים ממנה. זכרון השואה יתקיים עמוק בתודעה היסטורית של העם היהודי גם בלעדי השרידים. אבל, כן יש להרהר עמוקות בכל הקשור לעתיד הלקחים שיש להסיק מן השואה. גם אנחנו כיהודים וגם בני אדם באשר הם. אחד ההיבטים מובא במאמר ארוך על תפיסת השואה ולקחיה (e mago, 30.4.06) של ד"ר חיים גרוסמן, חוקר פולקלור ותרבות בישראל, מרצה באוניברסיטת באר שבע, שמסכם אותו ככה:

"שלמה כהן קריקטוריסט פוליטי, צייר בשנות השמונים את מנחם בגין בחליפת הפסים של אסיר מחנה שטלאי צהוב מעטרו בחזיתו, כאשר מתחת מבצבצת חולת החאקי הצבאית. בגין, בדיסקית חיילית לצווארו מנפנף, מזהיר באצבעו כל חורש רע של עבר והווה וממחיש חוויה המתקיימת גם כיום: תבנית של מציאות כמעט סטיכית שבה העולם ממשיך להיות נגדנו, הגוזרת לקח של כוח טאין בלתו במציאות עולם קיומי מאיים. תבנית עולם פוסט שואתי הממשיך לייצר איום קיומי, אפיינה את המנהיגות הוותיקה למן בן-גוריון ועד לבגין. תבנית זאת בהוויית דור מנהיגות ההמשך בוודאי שאינה מובנת מאליה, והתקיימותה כיום מחזקת הוויה דפנסיבית של היהודי הממשיך להתגונן. תבנית זאת משמרת עולם מושגים מוגבל וחד-מימדי ואינה מאתגרת חישובה נחוצה שתמציתה דיאלוג על טיבה הנחפץ של זהות יהודית ישראלית, בפתחה של המאה העשרים ואחת. דיאלוג אמיתי על טיבם של חיים בחברה המקדשת קדמה, ערכי דמוקרטיה ומנהלת דיאלוג תרבותי קבוע ומפרה עם ארסנל עצום ומגוון של ערכי תרבות יהודית לדורותיה. יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. זהו בבחינת צו אנושי אוניברסלי קדוש כמו גם צוואת זהות יהודית מתבקשת. יש ללמד כדי להבנות בלב הלומד ידיעה, הכרה והמון הבנה לצורך לייצר עולם מעט טוב יותר הדוחה ומרחיק התקיימותו של רשע טוטאלי מתוך מודעות לתשתיתו האידאית, לתנאי צמיחתו האפשריים ולתבניות פעילותו. ספק אם נגיעה פיזית בזיכרון המוות במחנות ההשמדה בפולין מחזקת צו זה. ספק אם חוויה טראומטית קצרה יכולה לשמש תשתית לחשיבה המכוונת לעתיד ומקיימת יותר ממסר מוגבל של 'אוי לחלש'. יש להפוך פרק אפל זה בקיומו המפואר של העם היהודי מנוף נוסף לחתירה לחברה וארץ של מופת. יש לחברו למראה אופטימי של חברת הווה המכוונת לחיים שלמים וראויים בארץ".

מכאן שהדיון על הנרטיב הציבורי בכל הקשור ביום הזכרון לשואה, הוא רק בראשיתו. אנו השרידים יכולים רק להפעיל את ה- starter. ההיסטוריה ללא ספק תעשה את היתר, ותעסוק במעגלים השונים של אירוע נורא זה, כמו הטבעות שמקיפות גורמים שמימיים שונים.

בתחילתה של הרשימה ציטטתי את הפתיח של מנשר הניצולים. בסופה אני מצטט את משפטי הסיום של המנשר: "על אף שזיכרון השואה טעון וספוג ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם - מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטאליטריות. מהר הזכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור".

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

המאמר מתפרסם באתר "זרקור"