התוכן העיקרי

"על הזיכרון והשיכחה" ורדה פיש

14/01/15

יום קיץ, יולי 1941. עיירה פולנית טיפוסית במזרח פולין, לא רחוק מהכביש המוביל לעיר הבירה ורשה. בתים נמוכים, חלונות דרכם אפשר לצפות היטב בככר המרכזית ולידה הכנסיה הצופה על פני כל העיירה. לעין המתבוננת תפקיד חשוב בסיפור שלנו.

אותו יום קיץ פרצו השכנים הקתולים לבתי שכניהם היהודים, בזזו את רכושם, הוציאו אותם לרחוב ורצחו אותם לפני כל תושבי העיירה. את אלה שלא רצחו ברחוב, הטביעו במים, ואת הנשארים, הנשים, הילדים והטף, הובילו לאסם, נעלו את הדלתות והעלו אותם באש. 1600 יהודים. זה היה ביידוובנה.

ארועים דומים קרו באותו קיץ בעוד 24 עיירות פולניות במזרח פולין.

זה היה הקיץ שבו היטלר הדף את הסובייטים והשתלט על פולין. הפולנים ידעו על התוכניות של הגרמנים להשמיד את היהודים, ותוך סימפטיה גדולה לגרמנים החלו בציד אחרי יהודים למטרות שוד, ביזה, אונס, ורצח. כותבי ההסטוריה הפולנית הגיבו בשתיקה מוחלטת. הם העדיפו שהארועים יימחקו מההסטוריה, כולל פוגרום יידוובנה. העדויות נאספו על ידי מוסדות יהודיים מפיהם של עדים בודדים ששרדו. בדיווחים המקומיים של הצבא והמשטרה דווח על אי סדר, בטשטוש מוחלט של מה שקרה, "לא נורתה אפילו יריה אחת נגד בני אנוש" -  כך דווח על פוגרום קילצה, אחד הנוראים מכולם. "היו יהודים, והיו בני אדם."

שנאת הפולנים את היהודים היתה קיימת כבר לפני המלחמה, אבל שני העמים המשיכו לחיות זה בצד זה. מספר היהודים בפולין הגיע לשלושה מיליון. אבל בסופו של אותו קיץ, שנת 1941, היהודים פשוט נעלמו תוך נסיון מוצלח למחוק אותם מהזכרון הפולני הלאומי. דו"ח של קצין צבא ממזרח פולין מדווח על העלמות היהודים. הוא חוקר את  האכרים המקומיים ומהם הוא שומע שאת היהודים ניתן למצוא על קרקעית הערוצים העמוקים ובנחלים. מה גרם לרצח המוני יהודים ולמחיקתם מהזכרון הלאומי הפולני? 

היהודים נחשבו תמיד לזרים. מלבד המתבוללים  שביניהם, הם נדחקו אל מחוץ ללאום הפולני. בהיררכיה החברתית -  מימי הביניים החברה הפולנית נשארה חברה היררכית - מעמד היהודים היה זהה יותר למעמד האכרים הנחות ביותר, ההמון "השחור", שהיה חסר, על פי גירסת האינטליגנציה, את כל הערכים המקודשים במסורת הפולנית של noblesse oblige, ערכי מוסר נעלים, גבורה, הקרבה, והיגיינה!  ההסטוריונים, שנמנו עם האינטליגנציה הפולנית, ראו ביהודים אובייקט של גיחוך, חסר חשיבות, ותזכורת תמידית להזדהמות של עם המייחס לעצמו ערכים נעלים. רצח היהודים על ידי שכניהם הפולנים לא התאים לנראטיב הגבורה, והדרך להפטר מרגשי האשמה היה למחוק את היהודים ולשכוח אותם.

70 שנה מאוחר יותר, יושב המחזאי הפולני בביתו וכותב מחזה על השכנים מיידוובנה בשם "הכתה שלנו".  האם זהו נסיון להתמודד עם העבר היהודי-פולני? האם זהו נסיון לצאת נגד השכחה? האם זה כתב אשמה נגד בני עמו? האם זה נסיון לנקות את הזכרון?

צ'סלב מילוש, המשורר הפולני זוכה פרס נובל, דיבר על כך שכתיבה לנוכח הזוועה היא אקט בלתי מוסרי כי הוא נכתב על מוות מעמדה של מתבונן. ולא אחת מתלונן המשורר על כך שהמלה אינה יכולה להכיל  אותה מציאות, להתמודד עם העבר הנורא הזה. וכשמדובר ביחסים בין הפולנים ליהודים מתנהלת בפנינו מעין פסיכומכיה psychomacia   בין הזכרון והשכחה. בקצה האחד, הזכרון קיים בזיקה ברורה למצפון, ובקצה השני, השכחה מאיימת לא פחות כשהיא מונעת על ידי שנאה ורצון למחוק את האשמה. 

את המצב הבלתי נסבל הזה מתאר צ'סלב מילוש בשיר יפהפה ובקלות בלתי נסבלת.

 

השיר מספר על הקרוסלה שנבנתה בכיכר קרסינסקי בוורשה צמוד לגטו היהודי, ממש לפני פרוץ המרד.  כשהתחילה הלחימה בגטו לא חדלה הקרוסלה לפעול. המשורר שנקרה לככר עומד לצד הקרוסלה וצופה  בזוגות אוהבים הנישאים לשמיים לצלילי מוסיקה עליזה, כשהאפר והריח של הגופות והבתים העולים באש מתמזגים עם ההמונים העליזים. אותה חווייה של "יום ראשון ורשאי יפהפה", מעלה בזכרונו את ככר הפרחים ברומא בשנת 1600, שם המון סקרני הקיף את הככר וצפה בשלווה כיצד מעלים על המוקד את  ג'ורדנו ברונו, המדען-הפילוסוף שיצא נגד הכנסיה. הם צופים איך הוא עולה בלהבות, וכבר הם שבים למסבאות, לגמוע את היין, כשהמראה ממהר לצלול לתוך השכחה. ואותה "השכחה שגוברת עוד בטרם כבתה הלהבה" משאירה את המשורר חסר אונים. "לא נמצאה לו שפת אנוש / מלה ולו רק אחת,/ להפנותה אל האנושות, אותה אנושות שנותרת". ההמונים חולפים על פני מוקדי היסורים כאילו היינו כולנו חגים בקרוסלה, מבלי להעצר, למחות, למרוד. על זה יוצא כתב האשמה של המשורר.

אבל בעוד שהמלה אינה מסוגלת להתמודד עם מראות הזוועה, "שפתנו הפכה זרה להם / כשפת כוכב לכת קדמון", את אותה מציאות יכיל הזכרון עד יבוא המשורר ויצית מתוכו את שירת המרד.

"עד הכל יהיה לאגדה / ואז מקץ שנים רבות / בקמפו די-פיורי חדש / מרד יצית דבר המשורר".

ובכדי להדגיש את כוחו הגואל של הזכרון, חותם המשורר את השיר כך: "ורשה, פסחא 1943". בכך הוא פונה לזכרון עמוק יותר המשותף לכלל האנושות, הוא צליבת המושיע, קבורתו, ותחייתו מחדש.

 

המחזאי של "הכתה שלנו" אינו כותב כהיסטוריון ואינו מנסה לשחזר את הפוגרום. את המחזה הוא מחלק ל 14 שעורים, וכך הוא בעצם מנתק אותו מהמציאות. כל שעור הוא עימות בין השכנים בתקופות שונות בחייהם, מילדות ועד זקנה ומוות. ולמרות שהעימותים מגיעים לאונס, רצח, והתעללות, המחזה איננו כתב אשמה. המחזה נוגע באמביוולנטיות הטרגית הקיימת בין שני העמים -  היהודי והפולני, ביחסים הנעים בין אהבה לשנאה כשהאחד צומח מתוך השני, הקורבן הופך למתעלל, והמתעלל לקורבן.

המחזה מצייר בפנינו את השואה של שני העמים מזווית שלא הכרנו. המחזאי מנצל את הבמה הזאת גם כדי לבקר את הסכנה שבלאומנות, המביאה לשנאת הזר, לאלימות ולאנטישמיות, ואת הצביעות בחברה הפולנית, המקדשת ערכים של גבורה, פטריוטיות, הקרבה ואידאליזם.     

בתום מעשי הזוועה בן הכתה, זיגמונט, מזמין את חבריו לצאת העירה, וכמו ההמון בשירו של צ'סלב מילוש, הם חוזרים לגמוע יין. את דורה, היהודיה, מחזיר לכתה לא הרצון לשכוח ולמחוק, אלא הזכרון של מה שארע.

הזכרון לא נותן לאמביבלנטיות להישכח ומעצים בכך את הטרגדיה הקיימת בקשר הבינארי הזה בין הפולני ליהודי. כותב על כך אורי צבי גרינברג בשירו ההכרח: "מוכרחים היינו לשנוא גם את אשר אהבנו. אהבנו היער, הנחל, הבאר והטחנה, אהבנו שלכת, הדגה, הדלי והחלה, ובחשאי-חשאי אהבנו גם צליל פעמוניהם ואף את השקצים הקטנים ושערם הלבנון."

 

 

ד"ר של ורדה פיש - דרמטורגית ההצגה "הכתה שלנו" מאת טדאוש סלובוז'אנק
בבימויו של חנן שניר בתיאטרון הקאמרי של תל אביב - 2014
מתוך תוכניית ההצגה בעריכת רבקה משולח