התוכן העיקרי

עדות במשפט ב-Detmold, גרמניה, נגד סוהר נאצי רוצח באושוויץ שניתנה על ידי מרדכי אלדר בתאריך 18 בפברואר 2016

20/03/16

* מרדכי אלדר ניצול שואה שהשתתף בפרויקט תיאטרון עדות שהתקיים בהרצליה ב2005 , מרדכי מכהן כחבר וועד מייסד של עמותת תיאטרון עדות .וזו העדות שמסר לפני כחודש בגרמניה...

כבוד בית המשפט, אני ניצול שואה, שכלתי בה את אמי ואבי ואת שני אחי הקטנים. מתוך שמונה בני המשפחה היקרה הקרובה שלי נותרנו ארבעה. בזמן הקצר שמוקדש לעדותי כאן, אציג את עיקרי ההתרחשויות הקשות שעברו עלי בשבעת חודשי שהותי במחנה ההשמדה בירקנאו. אני רוחש הערכה רבה וכבוד למערכת המשפט הגרמנית המאפשרת זאת.

מהגטו לבירקנאו

הגענו לבירקנאו ביום ששי, 26 במאי 1944, בשעות הערב המאוחרות, אחרי שלושה ימי נסיעה מגטו סלטינה, בו שהינו חמישה שבועות.

בכל קרון היו כ- 60 איש בצפיפות רבה. כל נוסעי הקרון שלנו היו בני המשפחה מצד אמי. הצפיפות הייתה נוראה, והסירחון מהפינה הסניטרית שבקרון מבחיל. ביום היה חם עד מחנק ובלילה קר מאד. המים היו במשורה והאוכל היחיד היה לחם יבש. בתחילת הנסיעה היו בקרון שני חולים, וכאשר הגענו לבירקנאו עלה מספרם לשבעה.

קבלת הפנים

את פנינו בבירקנאו קיבלו עשרות חיילי ס.ס. עם נשק ומקלות ביד, חלקם עם כלבים מאיימים.

ברכבת כולה היו מעל 100 בני המשפחה, מהם שרדו 36, כל השאר נרצחו. לפי מיטב ידיעתי, רובם נרצחו בלילה שבו הגענו, בסלקציה הראשונה.

עם פתיחת הדלת של הקרון, התגלה המראה של המקום. בלב כולנו התעוררו חששות רבים, אבל איש לא יכול היה לנבא את אשר אירע באמת. עוד לפני שעיכלנו את המראה המוזר, הסוריאליסטי,  נשמעה הצעקה "ֶרָאוּס, רָאוּס" ולקרון נכנסושניים או שלושה אנשים בבגדי פסים. הם דיברו יידיש והורו לנו להשאיר את החבילות. הן תגענה למקום לשם אנו הולכים, כך אמרו, ודחקו בנו לפנות את הקרון.

הקרונות היו ללא מדרגות ולא הייתה רָמְפָה מוגבהת כדי להקל על הירידה. הצעירים ירדו בקפיצה, אך המבוגרים, החולים והילדים הקטנים, וחלק מהנשים, התקשו מאד ונזקקו לעזרה. אנחנו הצעירים עזרנו להם, אך זה נמשך זמן, כי המבוגרים ירדו אחד אחד, בקושי, החיילים צעקו כל הזמן "שְנֶל" "שְנֶל" והכלבים שלידם נבחו והפחידו אותנו.

ההורים שלי, שני האחים הקטנים ושתי האחיות שלי ירדו בין הראשונים. הסתדרו בשורות והתקדמו. גם אחי יהודה ירד והתקדם. אבל בסלקציה הפרידו את המשפחה. את ההורים ושני האחים הקטנים שלחו בכיוון ישר, את יהודה ושתי האחיות הִיפנו ימינה.

כאשר סיימתי לעזור ליורדים, הלכתי בין השורות וחיפשתי את הורי, הלכתי קדימה וחזרתי, צעקתי את שמותיהם, וכאשר לא מצאתי אותם פרצתי בבכי.

הספקתי לראות שבמרחק לפנינו נמצאת קבוצת קצינים וחיילים של ה-ס.ס. ששולחים חלק מהאנשים ישר קדימה, וחלק הם מפנים ימינה והם צועדים לכיוון הנגדי בקרבת הגדר. לפתע ראיתי את אחי בין הצועדים. עזבתי את השורה שבה הייתי ורצתי אליו. חייל ס.ס. רדף אחרי והיכה אותי במקל, אבל כאשר נבלעתי בין הצועדים הוא הִרְפָה ממני וחזר למקומו. אני חיבקתי את אחי בחוזקה ובכיתי בקול רם. החזקתי את ידו כדי שלא אאבד אותו, ושאלתי אותו: "איפה ההורים שלנו?" והוא אמר: "אולי לפנינו, אולי מאחורינו, לבטח נפגוש אותם במקום שלשם מכוונים אותנו". הוספתי ושאלתי :"אלוהים רואה מה עושים לנו?", אבל אחי לא ענה. אני הייתי אז בן 14 וחצי, אחי בן 18 וחצי.

בשלב מסוים פנינו שמאלה וצעדנו בין גדרות שאחריהן התגלו לעינינו מבנים גדולים, אך ראינו שם רק אנשים בודדים. 

השמים מעלינו היו מכוסים עשן סמיך, וריח חריף של מה שדמה לשׂרֵיפָת נוצות או כצליית תרנגולות מילא את האוויר והיקשה מאד על הנשימה. כאשר התקדמנו, ראינו ארובות גבוהות שפולטות עשן ומדי פעם פורצות מהן להבות. אבל לא ייחסנו לכך כל הסבר.

כאשר הגענו לכביש, פנינו שמאלה, ונכנסנו דרך שער פתוח שלידו עמדו חיילי ה-ס.ס. ושניים-שלושה אזרחים עם מקלות ביד.

המפגש עם הקאפו ועוזריו

האזרחים עם המקלות הובילו אותנו בין שתי שורות של מבנים, עד האחרון בהם, ועצרו אותנו. הם דיברו בשפה לא מובנת לנו, ומתורגמן תירגם את דבריהם להונגרית.

ציוו עלינו להתפשט ולהסתפר. התיזו עלינו אבקה לבנה והורו לנו להתקלח במהירות. כשיצאנו מהמקלחת הקרה, חילקו לנו בגדי פסים, לא לפי מידה מתאימה. התנגבנו בהם ואחר כך לבשנו אותם. מצאתי את הנעליים שלי ונעלתי אותם. נתקלנו בבעיה: כיצד להחזיק את המכנסיים שלא יפלו. התעכבתי כדי למצוא חגורה או חבל, אך האיש עם המקל צעק עלי ועל אחי, היכה אותנו והורה לנו לרוץ אל המקום שבו נאספו כולם. סידרו אותנו בחמישיות, ובעזרת מתורגמן הסבירו לנו את כללי המשמעת, הסדר ועוד.

אזרחים עם מקלות הסתובבו בין השורות והיכו כל מי שזז או דיבר. אחי הוכה כי הושיט יד לעזור לאיש שעמד לידו לבל ייפול. אני חטפתי מכות כי עזרתי לאיש שהתמוטט לקום מהקרקע, וגם האיש שעזרתי לו הוכה. אלה שבכו הוכו שוב ושוב, רובם נשארו שכובים על הארץ מבלי יכולת לקום בלא עזרה.

מולנו עמד איש גדול ממדים, נשען על מקלו, ומדי פעם נכנס בין השורות והיכה אחד או שניים מביננו  וחזר למקומו. הוא הסביר בשפה לא מובנת לנו כל מיני דברים שהמתורגמן תירגם עבורנו להונגרית.

כל זה קרה בחצות הלילה, מבלי להתחשב במצבנו הפיזי והנפשי. זאת אחרי התנאים הקשים שבהם נסענו במשך שלושה ימים, ואחרי שהפרידו אותנו מהמשפחה שלנו מבלי לדעת היכן הם נמצאים. במצב שהיה כולנו היינו על סף התמוטטות. אילו יהודה אחי לא היה לידי, גם אני הייתי מתמוטט.

אחרי הנאום של האיש הגדול, רשמו את השמות שלנו והצעידו אותנו לתוך מבנה גדול שמחולק לשניים. המבנה היה מלא בדרגשים מסודרים בשלוש קומות. לכל דרגש העלו שישה-שמונה אנשים. בכל דרגש היו שתיים-שלוש שמיכות דקות שנועדו לכול האנשים שבו. כל מי שהוציא הגה, או לא עלה לדרגש בריצה, הוכה, והוכו  גם אלה שדיברו ביניהם.

הרעב הציק לי מאד, וכל הגוף כאב מהמכות שקיבלתי. בכיתי ונצמדתי לאחי. חיבקתי אותו ולחשתי לו "אָ-גוּטֶן שבת", והוא השיב "זֶיֵיעיר אָ-גּוטֶר שבת", ושנינו המשכנו לבכות, עד שנרדמנו.

על הדרגש יחד אתנו היו עוד חמישה ילדים. גם הם בכו. הזהרנו אותם שיבכו בשקט משום שבעלי המקלות מסתובבים ומכים כל מי שזז או משמיע קולות. אך למרות זאת רבים בכו ורבים ביקשו עזרה, בהם חולים. כולם נענו במכות. לפי כמות גופות המתים, שהוציאו בבוקר מהביתן, ברור שבקשות העזרה של האנשים התשושים והחולים נענו במכות קשות עד מוות. עלי לציין שהקאפו בנאום שלו אמר במפורש: "כאן אין חולים".

מוקדם בבוקר העירו אותנו וכולם נזקקו לשירותים. כל הלילה לא הִרשו לנו ללכת לשירותים, זאת למרות שבניין השירותים היה קרוב למבנה שלנו. אלה שלא יכלו להתאפק והחלו ללכת אליהם, הוכו והוחזרו.

בבוקר נערך מסדר ואחר כך חילקו לכל שמונה אנשים כיכר אחת של לחם, שהייתה אפויה בצורה של לבֵנה, גם קשה כמו לבֵנה, והטעם של מה שנראה כלחם היה רחוק מטעם לחם. חילקו לנו גם שתיה מסוג לא מוגדר. זו לא הייתה קפה, גם לא תה. נכון להגדירה בפשטות כמים מטונפים.

כיוון שלא היה לנו סכין היה עלינו לשבור חתיכות מהלחם הקשה. כך היו מי שזכו בחתיכה גדולה, לעומת אחרים שקיבלו חתיכת לחם קטנה. אף לא אחד נעשה שבע מארוחת הבוקר הזו. נשארנו רעבים כפי שהיינו לפניה.

בצהריים הביאו לנו פחים גבוהים עם מה שנראה כמרק. בקרבת המקלחת מצאתי בבוקר איזה פח מלוכלך. ניקיתי אותו והחלטתי שזה יהיה כלי האוכל שלי לארוחות. אנשים עם מקלות שמרו על הסדר. אני, גם אחרים, הוכינו נמרצות משום שביקשנו ממחלקי  המרק, להוסיף לנו קצת תוכן לנוזל המעופש. הבקשה עוררה את זעמו של אחד האנשים עם מקל. הוא היכה אותנו וזה גרם לכך שהמרק הדליל בלי התוכן, שהחזקתי בכלי, נשפך.  נעמדתי שוב בסוף התור, הפעם כבר לא ביקשתי תוכן.

אחרי שאכלנו את המרק פנינו אחי ואני אל הוותיקים שהיו עמנו במבנה ושאלנו: "היכן אנו נמצאים?" וקיבלנו לראשונה הסבר על המקום שנקרא אושוויץ בירקנאו. וכששאלנו מיהם האנשים המכים אותנו בלי הרף, שמענו אז לראשונה את המילים "בלוק-אלטסטר" ו"קאפו", גם הסבר מועט על תולדות חייהם ועל הדרך שבה זכו בתפקידיהם.

ואז שאלנו: "היכן נמצאים ההורים שלנו ויתר בני המשפחה?"  במקום תשובה הצביעו הוותיקים על הארובות ועל העשן שנפלט מהן, ואמרו בפשטות: "ההורים שלכם כבר עלו או עולים עתה לשמיים בעשן הזה שאתם רואים, יתכן שהם נמצאים כבר בגן עדן ובקרוב תגיעו גם אתם אליהם". חשבנו שחמדו לנו לצון, אך הם חזרו ביתר פירוט על ההסבר הזה כדי שנשתכנע, והסבירו לנו את כל תהליך ההשמדה שמתבצע במקום. שמענו, אבל התקשינו להבין. אז גם שמענו לראשונה על בירקנאו, קרמטוריום, סלקציה, ועל מנגלה . יהודה ואני הלכנו הצידה, התחבקנו ובכינו, חלק מהוותיקים ניגשו אלינו לנחם אותנו.

לא חלפו ימים רבים ולמדנו בעצמנו עוד ועוד על המקום הנורא הזה. בתוך כך נודעו לנו פרטים על הסלקציה, וכעבור כעשרה ימים למדתי על בשרי מהי. בסלקציה הראשונה נלקח אחי, שהיה המגן שלי, ובכיתי מאוד. אנשים סביבי ניחמו אותי והסבירו לי שיש סלקציות ובהן יש מי שנבחרים להישלח היישר לקרמטוריום, אך יש מי שנשלחים למחנות אחרים, לעבודה. ועוד אמרו שלפי סימנים שונים, ככל הנראה הקבוצה שיהודה אחי נִמְנָה עמה נשלחה למחנה אחר.

למרות ההסברים ההגיוניים לכאורה של הוותיקים, קינן בלִבי הספק ובכיתי הרבה, וכבר הייתי נואש כי לא קיבלתי שום סימן חיים מיהודה. רק בינואר 1946 ראיתיו, כשהופיע בהולצהוזן, גרמניה, מקום שבו שהיתי יחד עם קבוצת ילדים שהתחברתי אליה בבודפשט, והשמחה הייתה רבה. סיפרתי ליהודה על שתי האחיות והדודות ששרדו והן בעיירה שלנו, והוא החליט לנסוע הביתה. כאשר יהודה נלקח, הייתי בטוח שלא אחזיק מעמד זמן רב בלעדיו בגיהינום הזה, וחשבתי במלוא הרצינות להתאבד על הגדר החשמלית. אבל החבר שלי מאז, משה, הבטיח לי שהוא יהיה לי לאח ושכנע אותי לוותר על הרעיון הזה ולפחות לדחותו.

החיים שלנו נוהלו על ידי הבלוק-אלטסטר, הקאפו, ועוזריו, כמובן על-פי פקודות ה-ס.ס., והם לא אפשרו לנו אפילו לא רגע אחד של שקט. הקאפו היה אכזר, הסמכויות שלו היו בלתי מוגבלות. הוא היה רשאי להכות אותנו, להרעיב, להרוג, למנוע מאתנו שינה, או להעמיד אותנו במסדרי לילה בתוך הבלוק. והקאפו גם המציא למענינו, ולהנאתו, התאכזרויות מיוחדות, כמו:

  • לעקור בברוטליות שיני זהב בכל משלוח חדש מבלי להתחשב בכאב.
  • להלקות אותנו על כל מעשה שטות פעוטה בעיניו.
  • לשפוט, להעניש ולבצע את העונש כרצונו.
  • לחפש בבגדים שהשארנו ליד המקלחת ולקחת את כל מה שהוסתר בהם.
  • לבחור לעצמו ילדים למשכב זכר, לסחור בהם ולהחליף אותם כרצונו.
  • הקאפו סחר עם השומרים בשער וסיפק להם ולקולגות שלו ילדי "פיפל" לסיפוק מיני. רוב הילדים האומללים האלה נשלחו לקרמטוריום כאשר הקאפו או חייל ה-ס.ס. שלידו מאסו בהם, כדי שלא יספרו.
  • הוא ערך קרבות בין שניים שבחר, ואם הם לא נלחמו במלוא המאמץ, היכה אותם קשות. השיא, כפי שאני זוכר,  היה קרב בין שני אחים, כנראה תאומים. שניהם הוכו באכזריות על ידי הקאפו וכעבור יומיים מתו.
  • הוא זרק לחם או תפוח אדמה אל עבר הגדר החשמלית, ארב לכל מי שניסה לזכות במעט אוכל. מי שהעזו להתקדם לעבר הגדר, הסתכנו במוות מהתחשמלות, או מכדור שנורה מעמדת השמירה. רבים בחרו בכך. ומי ששרדו, טופלו על יד הקאפו בחבטות מקל. הייתה פעם שאני הייתי הקורבן למכות קשות.
  • בעת ארוחת הצהריים, לא תמיד נשמר הסדר. וכאשר האחראי, עוזר הקאפו, לא השתלט על המצב, הוא הפך את הסירים, וכולנו ירדנו על הברכיים וליקקנו את האוכל מהרצפה, ככלבים.
  • הקאפו ועוזריו לקחו לעצמם את כל התוכן מהמרק לפני שחולק לנו.
  • הקאפו מנע יציאה לשירותים בשעות הלילה, והיו שלא יכלו להתאפק ונענשו קשות על כך.
  • נערכו גם טקסי תלייה בליווי תזמורת, בהם תלו מספר אנשים זה ליד זה. אלה נעשו בפיקוח ובנוכחות חיילי ה-ס.ס.
  • בוצעו תליות עם ראש הקורבן למטה. גם אלה בפיקוח ובנוכחות ה-ס.ס.
    אירעו התאבדויות על הגדר המחושמלת, שמספרן גדל מיום ליום.
  • הקאפו עודד קיום של סלקציות תכופות. אלה העסיקו את מחשבותינו כל העת והיינו שרויים בפחד תמידי. כפי שאספר, אני עצמי השתתפתי בלא מעט סלקציות.

ממעלליו של מנגלה - שכונה בין היתר: מלאך המוות

אני רוצה לספר עוד על מעלליו של מנגלה, על כאלה שלא חוויתי אותם על בשרי, שלא הייתי עֵד ישיר להם. אני מביא אותם כאן כי באותם הימים האפלים שמענו עליהם מפי אנשים שסבלו מהתאכזרויותיו של מנגלה והדברים השטניים הידועים האלה שלו הוסיפו פחד לחרדה ולאימה שבה היינו שרויים. כינויו בינינו היה "מלאך המוות", וככזה נחשב אפילו בקרב הקאפו. אחרי השחרור המחקר ההיסטורי אישש את העובדות.

כשבעה חודשים הייתי בבירקנאו. בתקופה הזאת חוסלו מספר קבוצות שהיו שם בהנחיית מנגלה,  בהן:

  • שבויים רוסיים: הם היו במבנה שכן למבנה שלנו. ראינו אותם לפעמים  בשעות היום, יחידים מהם פגשנו בשירותים, אינני יודע כמה מנתה הקבוצה הזאת. בערבים, כאשר השערים נסגרו עלינו, הם שרו שירים יפים, שמענו אותם היטב דרך הקירות הדקים. באחד הערבים השירה הופסקה. שמענו צעקות רמות מהמבנה שלהם. למחרת נודע שהם נלקחו לקרמטוריום.
  • במחנה על ידינו היו הצוענים עם משפחותיהם. ראינו אותם במשך כחודשיים. לפתע גם הם נעלמו. סיפרו להם שמעבירים אותם למחנה אחר בצ'כיה, וכדי שיאמינו בזה חילקו להם חבילות עם מזון ואפשרו להם לקחת את מעט רכושם. אבל גם הובלו לקרמטוריום, לא לצ'כיה.
  • היהודים מטרזנשטדט הגיעו לבירקנאו בחודש יולי 1944, ובמשך שבועיים-שלשה שוכנו עם משפחותיהם במחנה B, במטרה להציג אותם בפני אנשי הצלב האדום שהודיעו על כוונתם לבקר במחנה. הביקור בוטל ואסירי טרזינשטדט הובלו לקרמטוריום. אמרתי לעצמי ולחברי שזה יהיה גם הסוף שלנו.

מנגלה ייזכר לדיראון עולם בגלל המעשים שתיארתי. בעיקר ייזכר בקרב האנשים שהיו אתי כשטן, בגלל הסלקציות הרבות שביצע בתכיפות רבה. זכורות בעיקר הסלקציות שליד הקרונות שבהן הגיעו המשלוחים, והסלקציות שבוצעו בהנחייתו בין יושבי המחנות. הוא שנא יהודים, תיעב אותנו, וכל פועלו היה להביא להשמדה של יהודים במספרים גדולים ככל שהאמצעים הנוראים שבחר בהם אפשרו.

המעשים האכזריים, שאני מתכוון אליהם היו ניסויים פיזיולוגיים בבני אדם - בילדים, בנשים ובגברים. חלקם לצורך מחקר רפואי כביכול, וחלקם במפורש להנאתם הסדיסטית של מנגלה ומרעיו. אלה כללו: הרעבה, שהייה ארוכה ללא אוויר, עקירת שיניים, הדבקה בחיידקי מחלה, והניסויים האיומים בתאומים. היה לי חבר מהמחנה, שהיה אח-תאום ועבר ניסויים. כשנפגשנו בישראל נמנע מלספר על הזוועות שעבר, אבל בכל זאת מהטפח שגילה ניתן היה להבין שחווה את התופת. כשהוזכר העניין, גם כעבור שנים, פרץ בבכי מר.

ככל שהזמן חלף, נעשו הסלקציות תכופות יותר. במהלך שנת 1944, עד החודשים אוגוסט וספטמבר נערכו הסלקציות בתכיפות של אחת לשבועיים-שלשה לערך. מחודש ספטמבר נערכו הסלקציות מדי 12-10 ימים, זאת למרות שהאוכלוסייה במחנה פחתה לכדי מחצית. סביר שמנגלה ידע שהסוף קרוב, וחשב שנכון להשאיר בחיים פחות יהודים ככל שאפשר. יהודים, עדים, שסיפרו את הסיפור של מנגלה הנורא ושל בירקנאו, מציינים ששלוש הסלקציות האחרונות נעשו בימי חג של היהודים, מתוך שנאת היהודים ומתוך שיקולים אנטישמיים.

אני עצמי השתתפתי בארבע סלקציות שבהן לא נבחרתי להישלח לקרמטוריום.  אך בסלקציה החמישית, שנערכה ב- 18 בספטמבר 1944, יום ראשון של ראש השנה היהודית, נבחרתי ונשלחתי, יחד עם חברי משה, ויחד עם כחמישים מהבלוק שלנו, רובם צעירים, לבלוק מס' 11, הסמוך לשער הכניסה למחנה. הגיעו לשם נוספים שנבחרו מבלוקים אחרים, סך הכול כ- 600 בני אדם, רובם צעירים. משה חברי גילה שאחד החלונות בביתן ששוכנו בו חסר זכוכית והחליט להימלט עם רדת החשיכה. הוא עזר לי להגיע לחלון וקבענו להיפגש במבנה השירותים. הגעתי לחלון ודרכו טיפסתי לגג שגובהו  היה כ- 2 - 2.5 מטרים מהקרקע. נתליתי על פינת הגג וקפצתי ממנה אל הקרקע. תוך התגנבות בצמוד למבנים, הגעתי לשירותים, אליהם הגיעו עוד ארבעה-חמישה, אך משה לא הגיע. התכרבלנו בפינת המבנה ובבוקר הצטרפתי למסדר שנערך לדיירי הבלוק שלי. היו שזיהו אותי, סימנתי להם להימנע מלהסתכל בי, וההמשך היה רגיל. משה, שהיה לי כאח, לא ניצל. איך אחיה עכשיו? ניצלתי מהסלקציה הזאת, אבל ביום רביעי, 27 ספט' 1944, ביום הכיפורים, נערכה שוב סלקציה, ושוב נבחרתי להישלח לקרמטוריום, ושוב ריכזו אותנו בבלוק 11. וכיוון שכבר הכרתי את המקום, נדברתי עם שני צעירים שנסתלק דרך החלון הפתוח. הואיל ואני הייתי היוזם של הבריחה, אפשרו לי להיות הראשון, סייעו לי להגיע לחלון הפתוח וממנו לגג, וכמו בפעם הקודמת המשכתי אל עבר הקרקע והצלחתי שוב להינצל. והנה חלפו רק 12 ימים, ושוב סלקציה. ביום שני, 9 באוקטובר 1944, בחג שמחת תורה, שהוא גם יום ההולדת שלי, שוב רוכזנו בבלוק 11, והפעם נבחר בסלקציה למוות מספר גדול בהרבה,  לפחות 1000 אנשים.  

אני ייחסתי את המספר הגדול הזה הפעם לכך שיומיים קודם, ב-7 באוקטובר, פרץ מרד הזונדר-קומנדו. אמנם כולם נתפסו ונרצחו באכזריות רבה, סופר שהוכנסו לתנורים בעודם בחיים, אבל הם הצליחו במרד להרוס ולהשמיד קרמטוריום אחד, ולהרוג שניים או שלשה חיילי ס.ס. והסלקציה הזאת באה להמחיש שדבר לא השתנה, הסלקציות תימשכנה.

ובעוד אני ושני צעירים מתכננים להסתלק דרך החלון הפתוח, נפתח שער הכניסה לבלוק 11 וצווינו לצאת. משני צדי היציאה מהבלוק ועד שער הכניסה למחנה עמדו חיילי ס.ס. עם נשקם וכלבים מאיימים לידם, ואנחנו צעדנו בין שתי שורות חיילי ה-ס.ס. כשכולנו היינו מחוץ לשער הובילו אותנו לכיוון הקרמטוריום. כבר היינו וותיקים במחנה וידענו לאן אנחנו מובלים. כולנו בכינו בקול רם, רבים מביננו התפללו, ואחדים מביננו נשכבו על הכביש, באלה טיפלו הכלבים. וכל מי שהראה סימני בריחה הוכה עד מוות. רציתי למנוע  מעצמי את המכות ואת הסבל הרב לפני מותי. לא התפללתי כי לא האמנתי שאלוהים יעזור. ניהלתי מעין מונולוג עם הורי ובישרתי להם שאני בדרך אליהם ושבמהרה ניפגש. בכיתי ועם זאת נהניתי מהמראה של אימי ואבי שחזיתי בדמיוני.                         

הכניסו אותנו אל אולם ההתפשטות וציוו עלינו להתפשט, לתלות את הבגדים על ווים ממוספרים ולזכור המספר. אנחנו ידענו שלא נזדקק למספרי הווים, גם לא תלינו את הבגדים אלא השלכנו אותם על הארץ. חיילי ה-ס.ס. שבאולם זירזו אותנו להיכנס בדלת ברזל שנפתחה, ונעזרו לשם כך במקלות ובקתות של כלי הנשק. אני המשכתי את הדיבור שלי עם הורי. הרגשתי שהם לידי וכאילו מחבקים אותי, וכדי לחסוך מעצמי את המכות רגע לפני מותי, וכדי להגיע לגן עדן עם עצמות שלמות, התקדמתי לעבר הדלת, דלת הכניסה "למקלחת", היא ה"הגז רום". לפתע נשמעה הצעקה "אכטונג!", לאולם נכנסו מספר קצינים וחיילים של ה-ס.ס. הם הסתודדו עם המפקד שבמקום, ציוו עלינו להתרכז במחצית האולם, חיילי ה-ס.ס. חצצו בין שתי מחציות האולם והותירו מעבר צר שדרכו עברנו אחד אחד. לחמישים  צעירים  נאמר לקחת את הבגדים ולצאת מהאולם. אני הייתי ביניהם. יצאנו מן האולם עם הבגדים והתלבשנו בחוץ, בעוד אנו מתלבשים, שמענו את זעקותיהם של אלה שנשארו בפנים האולם והוכנסו בכוח לאולם הגז. אותנו הובילו למחנה ולמחרת הצעידו אותנו לקרונות שהיו מלאים בתפוחי אדמה. היה עלינו להעמיס אותם על משאיות שנסעו לחזית. חלק הטמנו עמוק באדמה בתעלות עמוקות שצווינו לחפור. קרונות שרוקנו על ידינו הוחלפו במלאים. זו הייתה עבודה קשה מאוד, במיוחד לנערים במצב פיזי כפי שהיינו בו. חיילי ס.ס. שמרו ואסרו עלינו לאכול תפוחי אדמה. מי שאכל ונתפס, הוכה קשות. בכל זאת, למזלנו, רובנו הצלחנו לאכול תפוחי אדמה מבלי שנתפסנו, מלבד שניים או שלושה מאתנו שנתפסו והוכו מכות אכזריות עד מוות.

כחודשיים עבדתי בהעמסת תפוחי אדמה. במחצית דצמבר 1944, שיא החורף, חלק מאתנו, כולל אני, הועמסנו על קרונות ללא גג ונסענו לזקסנהאוזן. רוב הנוסעים מתו בדרך מהקור ומהרעב. במשך כל הנסיעה אכלנו רק לחם. מה שהקל עלינו במקצת היה ברזנט כבד שהיה מונח על רצפת הקרון והתכסינו בו. הפשטנו את המתים שבקרון מבגדיהם, לבשנו אותם ושכבנו על הגופות כי הרצפה הייתה קפואה. והבגדים שימשו אותנו. 

אחרי מספר שבועות בזקסנהאוזן, הסיעו אותנו למטהאוזן.  באחד הימים מטוס הפציץ את המחנה, היו הרוגים ו פצועים רבים. חלקי גופות היו פזורים בשטח. סבלנו מרעב נורא, אספנו ואכלנו אותם.

ממטהאוזן הועברנו לגונצקירכן. וביום שישי, ה- 4 במאי 1945, שוחררתי על ידי חיילי הצבא האמריקאי. הם מצאו אותי חולה בטיפוס, שוכב בתעלה בקרבת השער ונפרד מהחיים. פוניתי על ידי החיילים האמריקאים לבית חולים ואושפזתי עד שהבראתי. ואז נסעתי הביתה לראות מי שרד ומי נרצח שם.

סיימתי. תודה.