התוכן העיקרי

"זיכרון אישי וזיכרון קיבוצי"-שיחה עם הסופר אהרן אפלפלד, מראיין: יואל ופל

23/08/15

מראיין: באתי אליך בשלהי המאה ה־20 כדי לנסות ולבחון את הזיכרון האישי והקיבוצי על האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי. בעוד שלוש שנים יאמרו ״במאה הקודמת קרה כך וכך...  והשואה תיכנס לשרשרת האסונות שפקדו את העם היהודי במרוצת ההיסטוריה. חורבן בית שני - ההרג והרס הקהילות בתקופת מסעי הצלב בימי הביניים - גירוש ספרד - גזירות ח״ח ות״ט ועוד, עד השואה. איך משמרים והאם צריך לשמר את הייחוד שבאסון השואה שפקדה את העם היהודי בשנים 1939 – 1945?

 

אפלפלד: אני לא מקבל את הקביעה כי השואה תהיה עוד מעט עבר ולא הווה. חורבן בית שני וגירוש ספרד היו מבחינה ״כמותית״ - עד כמה שאפשר להשתמש במילה זו ודאי פחות משמעותיים מהשואה ובכל־זאת זיכרונם לא אבד. אם אתה מדבר על חורבן הבית הרי שאתה מוצא אותו בכל ההלכות המרכזיות ובחלק נכבד מן המנהגים, מברכת המזון ועד לחתונה. כלומר: אפילו חורבן הבית שמבחינתי אי־אפשר להשוות אותו לממדי השואה נחרט בתודעה עד היום וחדר לפרטים של חיי היום־יום. ברגע שהשואה היא אלמנט קיצוני־ היסטורי, היא מדלדלת את החיים הפרטיים ו״מעשירה״ את החיים הציבוריים. אבל, וזה לא פחות חשוב, כמו כל טראומה, כמו כל משבר, אירוע כזה מעלה הרבה מאוד בעיות רוחניות־אידיאיות.
אני מציע שבבעיות הרוחניות־אידיאות נעסוק מאוחר יותר. האם אתה באמת חושב שניתן להשוות בין חורבן הבית השני לשואה? הרי השוואה כזו אינה מבוססת רק על מספר היהודים שנהרגו? בין חורבן הבית השני לשואה?

אפלפלד: התשובה לכך נתונה בתחום הרוחני־אידיאי, אחרי השואה שליש מהגוף החי ששמו העם היהודי לא חי. זהו פצע ביולוגי בתוך המשפחה. כלומר, קודם כל מדובר בנושא ביולוגי. הקיבוץ הזה היה עם תודעה רוחנית גבוהה ביותר. האם היא נשברה? האם יש לה משמעות בחיי היום־יום? לדעתי כן. וזהו חלק מהזהות שלנו. אנחנו שואלים את עצמנו ״מי אנחנו״. יהודי מעולם לא שאל את עצמו: מי אני? השאלה הזו עולה כיוון שאנחנו בבחינת אדם חולה. רק משבר קשה מביא עם שלם לשאול את עצמו שאלה כזאת. אני לא בא לומר שלקראת סוף המאה ה־9ו לא שאלו יהודים את עצמם מי אנחנו. אך לקראת סוף המאה ה־20 השאלה הזאת החריפה באופן משמעותי.

מראיין: לבד מהיותך סופר אתה מכהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. האם הסטודנטים שלך, כציבור וכפרטים שואלים: מי אני?

אפלפלד: אתה צריך להביא בחשבון קצת היסטוריה וקצת פסיכולוגיה. הסטודנט שלי הוא בן או נכד של ניצולי שואה. מה קרה לניצולים? במשך שנים הם עסקו בהדחקת מראות השואה. הם עצמם תבעו הדחקה ועיצוב אישיות חדשה. כל בני דורי שבאו כצעירים בעליית־הנוער בנו אישיות אחרת, נוספת, מעל האישיות שלהם. כאשר גדלו והתחתנו ונולדו להם ילדים, הם דאגו לא לספר לילדיהם דבר. ואני חייב לומר במידה מסוימת של צדק, כי כמו כל הורה הם ניסו להעביר לילדיהם ניסיון חיובי. אותם הורים לא הבינו שההדחקה עושה אותם, בעצמם, נכים מבחינה רוחנית. את הנכות הזו הם רצו להעביר לילדיהם. אדם החותך מנפשו ניסיון, כמו השואה, הוא חצי אדם. פירושו של דבר, הוא יוצר לעצמו פלטפורמה של חיים שטוחים. רבים מבני דורי, שעברו את השואה, התנסו בניסיון ההדחקה ויצרו לעצמם חיים שטוחים. זו לא ביקורת אלא ציון עובדה כואבת. הילדים שעליהם אתה שואל ירשו זאת מהוריהם: הם ירשו את השתיקה, אי אמירת אמת, ולרוב זה פעל ופועל באופן ממשי. לרוב, אך לא תמיד. יש גם מקרים אחרים, כאשר בנים ובנות של דור שני הופכים לאובססיבים לנושא עד שאני צריך לנטרל אצלם מעט מהרגשות וממידת העיסוק בנושא. אלה אמנם בודדים אך הם מעידים על הכלל, כיוון שהם חשים שהחסירו מהם משהו והם מחפשים אותו באופן אובססיבי. מבנים של ״דור שני״ אני מקבל עבודות סמינריוניות ^.B.A. , עבודות .M.A. וגם דיסרטציות לד״ר שנכתבו בעקבות ספרי, ומתוך העבודות אני לומד על הכותבים. אין לי ספק, ההורים הותירו אצלם חלל והם מחפשים את פשר הדבר. הפשר הוא פרטני, אישי, בתמונות, בסיפורים, ואז הם מגיעים אלי. מתוך היכרות עם מה שמתרחש בתחום זה בשטח האקדמי, אני צופה דורות של חוקרים בתחום זה יותר מאשר בתחומים אחרים.

מראיין: האם זהו גם המקרה של דניאל גולדהאגן

אפלפלד: אין ספק שהמקרה שלו נכנס לתופעה זו. מאז מלחמת העולם השנייה, האינטליגנציה היהודית, כאשר היא דיברה על גרמניה היא התאמצה שלא להכליל, שלא לומר ״רוב הגרמנים״ או ״מרבית הגרמנים״. בא גולדהאגן, שהוא ״דור שניי׳ אך כחוקר היה הראשון שכן אמר את ההכללה, שרבים נמנעו ממנה ואשר קשה לסתור אותה. אני רוצה להבהיר; האינטליגנציה נזהרה מהכללות, לא רק מטעמים מדעיים, אלא גם מטעמים יהודיים. גולדהאגן פתח את ההכללה ואמר; אכן רוב הגרמנים היו שונאי יהודים והשתתפו בהשמדה.נושא השואה הוא עניין שותת, פתוח, ולתחושתי משנה לשנה יותר מעסיק. צריך להבין, גם התודעה הקולקטיבית מרגישה שיש כאן משהו לא סגור, שעדיין לא נתנו עליו את מלוא הדעת, שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה. ליישוב בארץ יש חלק משמעותי בהצגה הלא־נכונה של נושא השואה. התחושה הציונית בארץ הייתה בעצם מילה אחת, שלא נאמרה בגלוי, אבל בעצם כן נאמרה - צדקנו. זוהי נקודת תצפית מעל, האומרת כי הפרוגנוזה הציונית היתה נכונה. כלומר, אתם שנשארתם באירופה, באיזה שהוא מקום לא שמעתם, ובאיזו שהיא דרך קרה מה שקרה. אני לא אומר שבקרב הישוב מישהו חשב ״מגיע לכם״ כי לא עשיתם כמונו, אבל תחושת ״צדקנו״ פעלה. בן־גוריון שכינס אנשי־רוח שאל פעם את עצמו: מה נעשה באבק אדם זה? כאילו הפליטים שלאחר השואה לא באו מפלונסק. כאילו מבחינת היהודים שישבו שם יש פלונסק שלפני השואה ופלונסק שלאחר השואה. הניצולים התקבלו בארץ כאשמים על כך שניצלו, כאנשים שלא נשמעו לצו הציוני שאמר להם לעלות לארץ. ומה הייתה התגובה לכך מבחינת הניצולים? הדחקה או בניית תמונת עולם לא נכונה, גם אנחנו נלחמנו, גם אנחנו היינו פרטיזנים. התמונה הזאת הייתה לא נכונה כיוון שההשמדה הייתה גדולה ואילו הפרטיזנים היו מעטים. השואה הייתה גדולה כי יכלו מעט מאוד לעשות, והפרטיזנים לא יכלו לסייע באופן ממשי. כתוצאה מכך נוצרה תמונה מעוותת המקבעת את השואה בצורה לא נכונה. מקור הטרגדיה של השואה נעוץ בעובדה שרבים מיהודי אירופה בין שתי מלחמות העולם, נטו להתבוללות או לטמיעה בקרב העמים השונים. הטמיעה הרצונית שנבעה מקוסמופוליטיות ואוניברסליות נדחתה על־ידי אירופה שאמרה: אתם יהודים, ומשום כך בני מוות אתם. כאן נוצר ענין מורכב ושונה, בפעם הראשונה בהיסטוריה יהודי נהרג לא על שום אמונתו או דתו אלא בשל הביולוגיה שלו. היהודי בין שתי מלחמות העולם לא ראה את עצמו יהודי ולא רצה לראות את עצמו יהודי, ואז בא היטלר והזכיר לו ״אתה יהודי״.

מראיין: מה משמעות הדבר לגבי הישראלי?

אפלפלד: אני לא מעמיד יהודי מול ישראלי, אך בוא ניקח את הדוגמה הבולטת ביותר- עדות המזרח. לכאורה הם עושים כל דבר: לימודים, צבא, אוניברסיטה, אך בפועל הם הרבה יותר קשורים למסורת ישראל והם, על־פי נסיוני, מגלים עניין רב בשואה. אצל בני עדות המזרח יש אובססיביות בנושא השואה,הכרתו ולימודו. בהיסטוריה היהודית יש תמונות יסוד, אירועי מפתח: עקידת יצחק, שהיא אירוע אינדיווידואלי, יציאת מצרים, מתן תורה, חורבן בית־שני ועוד. בלי תמונות היסוד המחשבה והתחושה מידלדלות. לכן אם מישהו אומר לי השואה לא מעניינת אותי, היא לא מדברת אלי, הרי שאותו איש אינו בר־שיח שלי, כיוון שאני לא יכול לתת לו את מה שהוא מבקש, מחוסר יסודות משותפים. אותו איש, צעיר או מבוגר, מחפש חיים שטוחים ולדעתי, חיים שאינם טעונים במאורע כל כך טראומתי כמו השואה הם חיים על פני השטח.

מראיין: אתה מציג שתי גישות מרכזיות להתעניינות. איך תיזכר השואה?

אפלפלד: אני חושב שהשואה היא חתך כל־כך גדול בגוף ובנפש, שהיא לא תעבור מהזיכרון וגם אירופה לא תשתחרר מזה. כאשר אני בא לאירופה אני רואה כמעט מדי שבוע, דיון או תערוכה או סרט על השואה. אל נשכח, גם אירופה ניסתה ומנסה להשכיח אך ללא הצלחה. התרבות המערבית שואלת לא פעם: מה טיבה של התרבות אשר חרתה על דגלה את סיסמת ״העבודה משחררת״ והפעילה מחנות מוות. מהי התרבות הזו שגררה עמים ומדינות מאוד מפותחות למעשים כל־כך קיצוניים. ואם התרבות המערבית היא הומניסטית - אוהבת אדם, כפי שהיא מצהירה על עצמה, כיצד כל זה קרה? העניין הוא לא רק יהודי, אך קודם כל יהודי. הוא קשור לתרבות שאנחנו התקשרנו אליה ואימצנו אל ליבנו. אני מקבל ספרות שלמה הנכתבת בעקבות הספרים שלי. אנשים רוצים להבין את הפשר, כלומר ברמת המיקרו, ברמת הספרות. השואה מעמידה בספק את כל הציוויליזציה המערבית מפני שזה אירע בגרעין של התרבות המערבית: גרמניה, צרפת, אוסטריה. יש מילים ומושגים שאי־אפשר לומר בלי קונטקסט יהודי: רכבת, רכבת־משא, טרנספורט, אקציה, הפרדה. אלו מילים שדי שתזכיר אותם לאנשים רגישים ומיד הם בונים תודעה ומעוררים זיכרון יהודי.

מראיין: מה מקומה ותפקידה של מדינת ישראל בזיכרון השואה?

אפלפלד: אני הייתי בונה את זה על האינטליגנציה ופחות על המדינה. זה לא עניין של תקציב, של השקעת כסף, אנחנו מצפים שהאינטליגנציה בחברה תפנים משהו, למשל בספרות. אך כמעט ואין זכר לשואה בספרות העברית של תקופת המדינה. עסקו רבות בקיבוץ, בפלמ׳׳ח, אך לא בשואה. אם הסיסמה היא ״נורמליות״, ״זעיר־בורגנות״ הרי שאסור להכניס את השואה. אם החיים בנויים על ״חומריות״ גם שם אין מקום לשואה. פעם אחת הייתי ביוון ונכנסתי לבית קפה פשוט. עמדה זמרת ושרה על גורל העם היווני. והאמן לי שהסבל של העם היווני הוא כאין וכאפס לעומת זה של היהודים. אצלנו לא יכולה להופיע זמרת כזאת. אני הסופר היחיד שכותב באופן אובססיבי על השואה. אני עושה זאת ברצינות ובהתמדה, אבל אני יחיד. כלום אין עדות בכך לקשיי ההפנמה? לא מדובר בספרי זיכרון אלא בספרות יפה. הייתי מצפה שיהיו בארץ לפחות עשרה סרטים, לעומק, על נושא השואה. אך מה שנעשה הוא הרבה פחות מכך, כמעט כלום. כל מה שנעשה בא מבחוץ. האינטליגנציה בחברה הישראלית מצויה ברובד הפוליטי־חברתי אך לא ברובד הנפשי. תחושתי, אם יבוא דו׳׳ח עמוק על זהות וחיים הוא יעורר את נושא השואה.

מראיין: כמה וכמה מן האירועים הקשים בתולדות עם־ישראל מצאו להם ביטוי בסידור התפילה. אולי זו הנצחה נכונה?

אפלפלד: אותם שצריכים לעשות זאת מחשבתם מצומצמת. אני קורא כעת את המהדורה החדשה של כתבי הרצל. אתה מוצא איש מתבולל, שלא הכיר מקורות יהודיים ולא ידע את השפה העברית ופתאום הוא הופך כמעט לנביא. כלומר, דברים טובים וחשובים לא תמיד צומחים במקום שאתה מחפש אותם. דברים חשובים בעלי משמעות היסטורית נעשים לעיתים קרובות בשוליים, וכך יקרה גם עם הקשר של השואה וסידור התפילה. איש כמו הרצל שנגיעתו ביהדות הייתה שולית הצליח להניע עם. על־כן אין זה מעלה או מוריד אם מועצת הרבנות הראשית תחליט להוסיף קטע לסידור התפילה או תסרב. מתוך חוויה אישית יצמח וייעשה הדבר. מי שעבר את השואה חש מדי פעם חוויה דתית, ולדעתי יש לכך הסבר. מדברים על השואה כהתרחשות איומה של מוות והרג, אך היו גם רגעי הפלאה, רגעים שבהם התפלאת על מה שהתרחש. בשואה היו גם רגעים של אדיבות ואצילות, כמו מתן חצי פרוסת לחם ברגע קריטי או כוס מים לאדם חסר תקווה. בשואה היו הרבה מאוד גילויי אכזריות ואגואיזם אך גם נדיבות ואצילות, ופתאום הבנת שיש באדם ניצוץ אלוהי. למשל, השמירה של יהודים, דתיים וגם כאלה שאינם־דתיים על כשרות, גם כאשר לא היה שום דבר לאכול, באמירה ״לא״ בסירוב להכניס לפה אוכל לא כשר, העלה האדם את עצמו ואת סביבתו. בעיני זוהי חוויה דתית. כמו שהיו תהומות כיעור היו גם פסגות של יופי, ואין להפריד ביניהן.

מראיין: בשהותי בארה״ב ובביקורים רבים באירופה נתקלתי בעובדה שהשואה משמשת אמצעי לזהות עצמית. האם היהודי בגולה של סוף המאה ה־20 ״נזקק״ לשואה יותר מהישראלי?

אפלפלד: בארה״ב הייתה בחירה בין מדינת ישראל והשואה. הם העדיפו את השואה. הם לא קיבלו, למשל, שעברית היא שפה יהודית. הם בחרו את "השואה״ כאמצעי ודרך לזהות עצמית. אך זה לא מספיק ועל־כן רבים לא חשים זאת. אם הזהות לא נקשרת בשפה, במחשבה, בהיסטוריה, הרי שהמשמעות נמוכה בהרבה.

מראיין: האם במצב זה יש למדינת ישראל תפקיד או שליחות ?

אפלפלד:
אני לא מצפה מרשויות שלטוניות שיכריעו בנושאים רוחניים. זיכרון השואה הוא עניין רוחני המחפש את האינטליגנציה הדתית והחילונית, על מנת שתפעל בתוכו ותעשה למענו. כאשר אני אומר שאין סרט דוקומנטרי כמו"השואה" של קלוד לנצמן (למעט "המכה ה־81" של חיים גורי) אני מתכוון שזו בעיה רוחנית שצריך להתמודד איתה. פגשתי בחור צעיר שלומד מחשבה דתית, מתמחה ברמב׳׳ם. שאלתי אותו: איך אתה כבחור חילוני הגעת לרמב״ם ותשובתו הייתה מעניינת, "שמעתי שסבא שלי שנפטר היה מומחה לרמב״ם". זוהי תשובה רוחנית של אדם המחפש משמעות. בדרך דומה, אני מאמין יגיעו עוד ועוד אל השואה.

מראיין: האם לא כדאי וראוי לעודד כתיבת ספרים זיכרונות וחוויות אישיות? 

אפלפלד: אלו הם ספרים הנכתבים למען האיש ולמען משפחתו. האם יש לנו משמעות גם מעבר לכך? זוהי תמיד שאלה. אסור להתפעל מהצד החיובי ומן העובדה שנכתבו כך וכך ספרים.

מראיין: ובכל זאת יש דור צעיר שקורא את הספרים באופן אובססיבי?

אפלפלד: לכשעצמי זה איננו מספיק. אם קוראים זאת כשער לנושא זה מבורך, אך אסור שהידיעה וההכרה יבואו רק מספרי זיכרונות אישיים.

מראיין: וספריך שלך?

אפלפלד: אני מודה, ספרי אינם נכתבים לכל דכפין. אני כותב לאליטה שרגישה למה שקרה ליהודים, למה שקורה ליהודים כאן. זה הרבה מעבר לרגישות לנושאים פוליטיים שוטפים. מבחינה זאת אתה צריך לקחת בחשבון שספרי הראשונים הופיעו בשנות ה־60. אז ניצולי השואה ברחו ממני, וילדי הארץ אמרו ״הוא טוב אך כותב על השואה". כיוון שאני אובססיבי וממשיך לכתוב כל הזמן על אותו נושא, נוצר חוג לא קטן של קוראים ומתעניינים. אך אל תשכח, שספרי מתפרסמים גם בחו״ל ואינם מיועדים "רק״ לקורא היהודי.

אפלפלד: לגבי איש רוח, הרי שהוא מנסה להפוך זיכרון פרטי לזיכרון צבורי. אני מנסה לחלוק את הזיכרון שלי עם אנשים אחרים, כפי שמנסים גם אחרים. איש הרוח אומר, מה שעבר עלי, במידה והוא משמעותי, רצוי שיוכר גם על ידי אחרים. אם זה לא קורה הוא איננו איש רוח. מתוך כלל הספרים, הסרטים, המחזות ועוד של אנשי הרוח יווצר הזיכרון הציבורי. אני נזכר שבצרפת הפנתיאון הלאומי מלא בדמויות של אנשי רוח שעיצבו את הזיכרון הציבורי. לאיש הרוח יש שליחות בנושא הזיכרון הציבורי, כיוון שהוא חלק מהמעצבים גם מבלי שיחוש בכך. אבל לנו יש בעיה. אצל איש רוח יהודי מודרני חלק מזהותו היא שלילת עצמו מהיותו יהודי, מפני שכבר יותר ממאה שנים האינטליגנציה היהודית לא מוצאת ענין במורשת היהודית הנתפסת כאנרכיסטית וכמפגרת. מיטב האינטליגנציה הישראלית מתאפיינת באיבתה למסורת ולמורשת היהודית. הטרגדיה היא שחלק גדול מהאינטליגנציה היהודית והישראלית מנוערת מיהדות, יש בה איזה תיעוב לכל מה שנקשר ביהדות. זה מביא לכך שאותה אינטליגנציה דוחקת את השואה לקרן זווית, משום שהשואה נבעה מיהדות, אותה יהדות שמאוסה עליה. את הדברים הקשים ביותר על היהדות כתבו יהודים, והם לא ראויים שאזכיר את שמם. אנחנו, במדינת ישראל, חשבנו שנפטרנו מהדבר הזה, אך מסתבר שהוא חוזר אלינו. כדאי שנהיה גלויים לפחות כלפי עצמנו, ההנחה והתפיסה שאמרה כי הציונות תבנה יהודי חדש, ראתה בשואה התרחשות שאירעה ליהודים מגזע ישן ורע. זה מקומם וזה מכאיב.

מראיין: אין לי ספק שקראת את ספרו של פרופ׳ יוסף חיים ירושלמי ״זכור״ ובו הוא כותב ״הזכרון ברגיל הוא בעייתי - פעמים מטעה פעמים בוגדני״. מה נזכור בעוד חמישים שנה?

אפלפלד: הספר של פרופ׳ ירושלמי מוכר לי היטב ואף זכיתי שהוא הזמין אותי לתת הרצאה לכבוד הופעת הספר. ועל־כן בעקבות הספר החשוב והמענין אני אוסיף מעט. הזיכרון הוא מה שאתה רוצה לזכור, כיוון שזיכרון במהותו הוא סלקטיבי. ברצף של הזיכרון אתה בוחר דברים מסוימים או אירועים מוגדרים. לא קיים מושג של ״זיכרון כולל״, ועל כן השאלה היא מה אתה רוצה לזכור? למשל, האם אתה רוצה לזכור את יהדות מזרח־אירופה באמצעות צילומיו של וישניאק, שצילם כל יהודי פשוט וכל רב ובכך ביקש להראות את הרוחניות שבהם או שאתה מסתכל בצילומים שעשו הגרמנים ואשר בהם נראים היהודים כעלובי אדם שצריך להרוג אותם. הבחירה בידך וכך גם הזיכרון. אם נחזור לדבריו של פרופ׳ ירושלמי הרי שזיכרון הוא מה שאנחנו בוחרים לזכור ועל־פי זה מתעצבת התודעה. לצערי, לעת עתה אין מי שיקח את המשימה הזאת על כתפיו.

מראיין: מה בין הזיכרון האישי והזיכרון הקיבוצי?

אפלפלד: לגבי איש רוח, הרי שהוא מנסה להפוך זיכרון פרטי לזיכרון צבורי. אני מנסה לחלוק את הזכרון שלי עם אנשים אחרים, כפי שמנסים גם אחרים. איש הרוח אומר, מה שעבר עלי, במידה והוא משמעותי, רצוי שיוכר גם על ידי אחרים. אם זה לא קורה הוא איננו איש רוח. מתוך כלל הספרים, הסרטים, המחזות ועוד של אנשי הרוח יווצר הזיכרון הציבורי. אני נזכר שבצרפת הפנתיאון הלאומי מלא בדמויות של אנשי רוח שעיצבו את הזיכרון הציבורי. לאיש הרוח יש שליחות בנושא הזיכרון הציבורי, כיוון שהוא חלק מהמעצבים גם מבלי שיחוש בכך. אבל לנו יש בעיה. אצל איש רוח יהודי מודרני חלק מזהותו היא שלילת עצמו מהיותו יהודי, מפני שכבר יותר ממאה שנים האינטליגנציה היהודית לא מוצאת ענין במורשת היהודית הנתפסת כאנרכיסטית וכמפגרת. מיטב האינטליגנציה הישראלית מתאפיינת באיבתה למסורת ולמורשת היהודית. הטרגדיה היא שחלק גדול מהאינטליגנציה היהודית והישראלית מנוערת מיהדות, יש בה איזה תיעוב לכל מה שנקשר ביהדות. זה מביא לכך שאותה אינטליגנציה דוחקת את השואה לקרן זווית, משום שהשואה נבעה מיהדות, אותה יהדות שמאוסה עליה. את הדברים הקשים ביותר על היהדות כתבו יהודים, והם לא ראויים שאזכיר את שמם. אנחנו, במדינת ישראל, חשבנו שנפטרנו מהדבר הזה, אך מסתבר שהוא חוזר אלינו. כדאי שנהיה גלויים לפחות כלפי עצמנו, ההנחה והתפיסה שאמרה כי הציונות תבנה יהודי חדש, ראתה בשואה התרחשות שאירעה ליהודים מגזע ישן ורע. זה מקומם וזה מכאיב.

 

ספריו של אהרון אפפלד

עשן, עכשיו, 1962 (כולל הסיפור סיפור אהבה)

בגיא הפורהשוקן, 1963 .

כפור על הארץ, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1965.

בקומת הקרקע, ספרי דגה, 1968.

אדני הנהרהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971.

העור והכותונתעם עובד, 1971.

כאישון העין, הקיבוץ המאוחד, 1972.

שנים ושעות, הקיבוץ המאוחד, 1975.

כמאה עדים, הקיבוץ המאוחד, 1975.

תור הפלאות, הקיבוץ המאוחד, 1978. הוצאה חדשה כנרת, זמורה-ביתן, 2010.

מסות בגוף ראשון, הספרייה הציונית, 1979.

באדנהיים עיר נופש, הקיבוץ המאוחד, 1979.

מכוַות האור, הקיבוץ המאוחד, 1980.

הכתונת והפסים, הקיבוץ המאוחד, 1983.

בעת ובעונה אחתכתר, 1985.

רצפת אש, כתר, 1988.

קאטרינה, כתר, 1989.

טמיון, כתר, 1993.

ליש, כתר, 1994.

עד שיעלה עמוד השחר, כתר, 1995.

מכרה הקרח, כתר, 1997.

סיפור חיים, כתר, 1999. ספר אוטוביוגרפי, המכיל פרקי זכרונות מחייו של אפלפלד, החל מילדותו בשנות ה-30 וכלה בשנות ה-80.

כל אשר אהבתי, כתר, 1999.

מסע אל החורף, כתר, 2000.

עוד היום גדול: ירושלים: הזיכרון והאור, כתר ויד יצחק בן צבי, 2001.

לילה ועוד לילה, כתר, 2001.

פתאום אהבה, כתר, 2003.

פריחה פראית, כתר, 2004.

פרחי האפלה, כתר, 2005.

פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005.

חיים שלמים, כתר, 2007.

והזעם עוד לא נדםכנרת זמורה ביתן, 2008.

אל ארץ הגומא, כנרת זמורה ביתן, 2009.

האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010.

מים אדירים, כנרת זמורה-ביתן, תשע"א 2011.

עד חוד הצער, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ב 2012.

אבי ואמי, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ג 2013.

ילדה שלא מן העולם הזה, כנרת זמורה-ביתן. 2013. לילדים ונוער.

ימים של בהירות מדהימה, כנרת זמורה-ביתן. 2014.

לילות קיץ ארוכים, כנרת זמורה-ביתן. 2015.