מלאו יותר מ-25 שנה למסעות תלמידים לפולין. הובלתי את המסע הראשון (קבוצה לימודית) ב–1986 - תלמידי תיכון בקיבוץ בארי, שרצו בסיור ועבדו אחרי הלימודים כדי לאסוף את הכסף למסע, שהיה זול מאוד יחסית למה שמשרד החינוך גובה היום. הואיל והמסע לווה בתקשורת, קברניטי החינוך התלהבו - כי גילו את המתכון להחדרת ערכים לאומיים וציוניים בנוער היהודי.
מה שקרה למסעות הללו במשך 25 שנה אינו סיבה לחגיגה. הוא סיבה לעצירת הפרויקט ועשיית חשבון נפש נוקב ביחס לצורך לגעת בלי לחשוב, ללכת על המסילות בלי לדעת איך בני אדם הגיעו לרעיונות כמו תעשיית המוות. רק בתחילת אותו עשור החליט משרד החינוך, שיש בכלל ללמד את השואה בבתי הספר התיכוניים. התלמידים שהחלו להצטרף למסעות בקושי ידעו משהו על התופעה המורכבת והקשה הזאת. המסעות נהפכו לתחליף זול ומהיר ללימוד, לשאלות, לניסיון להבין.
אחרי מלחמת לבנון השנייה הרגיש משרד החינוך, שנוצר ערעור על צדקת המדיניות הישראלית, על התנהגות הישראלים בשטחים, ותחושת הקורבנות התחלפה בביקורת קשה. החלו להישאל שאלות על השואה כתופעה אוניוורסלית ועלו תהיות על "השימושים הפוליטיים" בה, של שמאל וימין כאחד. השואה נהפכה בידי המשרד כלי להפיכת צברינו הצעירים והעוקצניים לישראלים גאים, לכאלה ששוב יהיו מוכנים למות למען המולדת כדי ששנית מצדה לא תיפול והשואה לא תחזור.
אלפי הישראלים שעזבו את ישראל כדי להתפרנס בכבוד בחו"ל וכן, גם בגרמניה, הם חניכי משלחות פולין. הם מבקשים לחיות ולא רק לשרוד. איננו מוכנים לגדל דור רווי חרדות קורבניות. די לנו במחזות האימים שמציג ראש הממשלה בנאומיו. אנחנו רוצים לגדל דור אוהב חיים, אוהב אדם ואוהב את מדינתו. זה לא יימצא לא בלימודי השואה בכיתה א', וגם לא באתרי הרצח. התשובות נמצאות בחצר האחורית, במדינת ישראל.
ד"ר נילי קרן, חוקרת שואה ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים
