במשפט אייכמן עלו על דוכן העדים מאה ועשרה ניצולים וגוללו את סיפור השואה. מעבר לשאלה המשפטית על מקומן ותקפותן של העדויות בדיון על אשמתו של אייכמן, אין עוררין על ההשפעה של העדויות על הציבור. החוקרת חנה יבלונקה: הניצולים לא היו עוד מהגרים — עולים שלמקצתם מספר מסגיר על הזרוע אלא אנשים עם שמות ועם היסטוריה ייחודית שלפתע היה רצון עז לחדור אליה, לשמוע אותה ולאמץ את המספר אותה אל לב לבו של העם. הניצולים הפכו לנציגיה של יהדות אירופה הנרצחת שהפכה באחת מגולה — למורשת, מגולה — לחלק הטוב ביותר שבעם היהודי, שהישראלים אינם חריגה ממנו אלא חלק ממנו — המשכו.
כל עדות הציגה וחשפה זווית נוספת והיבט אחר לסיפור השואה. בחרנו לעסוק בשלוש עדויות מתוך המשפט אשר מאפשרות לדון בפנים השונות של השינוי שחולל המשפט בתודעה ובהבנה של הציבור הישראלי. יחיאל דינור שזומן להעיד על קורותיו באושוויץ עלה על דוכן העדים, וכשנשאל למקור שמו הספרותי ק.צטניק השיב: אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על־פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו הם לא חיו לפי החוקים 2 של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.
לאחר שהוסיף עוד כמה משפטים, התמוטט יחיאל דינור. חיים גורי שנכח באולם המשפט והיה עיתונאי אז קשר את תוכנה של העדות להתמוטטותו של דינור: קרה כאן הבלתי נמנע. ניסיונו הנואש לחרוג מהערוץ המשפטי ולשוב אל כוכב האפר, כדי להביאו אלינו היה ניסיון איום מדי עבורו הוא נשבר, הוא ניסה לצאת מתוך ההכלה הממצה, ניסה להגדיר, כנפיל, את מהות העולם ההוא. הוא ניסה למצוא את הדרך 3 הקצרה ביותר בין שתי הפלנטות. עדותו הותירה ומותירה עד היום רושם עצום ומעלה שאלות: מה המשמעות של הגדרת אושוויץ "פלנטה אחרת"? אילו סכנות טומנת בחובה הגדרה זו? ומה היא תובעת ממי שלא היה שם? הגדרת אושוויץ "פלנטה אחרת" יוצרת פער בין עולם המושגים הנורמטיבי והוויית החיים המוכרת לבין כל שהתרחש באושוויץ ובכך מגדירה את חוסר היכולת של מי שלא היה שם לשפוט את מעשיהם ובחירותיהם של מי שנכלאו שם על לא עוול בכפם. אך בקביעה זו גם מגולמת ההנחה שגם את הפושעים אי אפשר להעמיד לדין. כמו כן הגדרה זו יכולה ליצור ריחוק וניכור כלפי הקרבנות.
שנים רבות לאחר מכן חזר בו דינור עצמו מהגדרת אושוויץ "פלנטה אחרת" והסביר בראיון טלוויזיה כי לא על פלנטה אחרת נרצחו היהודים כי אם על פני כדור הארץ וכי האדם עצמו נושא באחריות לקיומו של אושוויץ ולמעשים שנעשו בו. הוא אף כתב בספרו צופן אדמע: "כך עוברים עלי הימים והלילות, חודשים ושנים. כבן אמיתי בורח אני מעצמי ואל עצמי אני שב. לפנים אהבתי להתבודד הרחק מישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה האדם"". אולם את ההגדרה "פלנטה אחרת" יש להבין גם על רקע התקופה: האווירה הציבורית הייתה שיפוטית ומאשימה כלפי הניצולים כפי שמתאר ד"ר צבי צמרת במאמרו בגיליון זה, מנקודת מבטו של בן הארץ. מבט מפוכח וציני על השתקפות הדברים מנקודת מבט של ניצולה בוגרת ניכר בתיאורה של ליזי דורון את המפגש בערב יום העצמאות בין בחור יליד הארץ לאמה ניצולת השואה: בעל הבית, שרירי, חביב ושזוף ניגש והציג עצמו: "שמי קומם שאלתיאל", אמר, הסיט ראש לשנות את כיוון הבלורית, והושיט את היד הימנית. "ואני", אמרה הלנה בקול מתכתי שלרגע נכפף ורעד, "שמי בישראל, הלנה כצאן לטבח." והושיטה יד.
קומם שאלתיאל קימט מצח וגבה ושאל: "מה?" הלנה חזרה ואמרה תוך כדי לחיצה : "הלנה כצאן לטבח. אתה בטח יודע" ועוד פעם חזרה על השם, רק לאט יותר: ה–ל–נ–ה כ–צ–א–ן ל–ט–ב–ח". 5 חזרתי עם הלנה לבד בערב החג . המושג "כצאן לטבח" אשר מובא בספרה של ליזי דורון מפי אמה היה אחד ממושגי המפתח ביחס של החברה הישראלית לניצולים. הקריאה "אל נלך כצאן לטבח" הייתה מקריאה נרגשת למרד להפניית אצבע מאשימה כלפי מי אשר לא אחזו בנשק ויצאו למרד מזוין בגרמנים.
מה הייתה ההשפעה של תפיסה זו על הניצולים? כיצד הגיבו המורדים עצמם? וכיצד עיצבה תפיסה זו את הגדרת בני הארץ את הגבורה היהודית בשואה? יוסי פלד שניצל כשהיה ילד בתקופת השואה ולימים היה לאלוף בצה"ל מספר: והיו גם כל הסיפורים על אבא שלי. זו הייתה בושה להיות בנו של אחד שנרצח באושוויץ. אביו של אמציה עצר טנק בגופו, אביה של דינה סימל את הגבורה. ואבא שלי? מעולם לא סיקרן אותי לדעת מה קרה לאבי. לא רציתי לדעת, לא רציתי שום קשר לפרשת חייו. אבל הרגיז אותי שהוא לא גיבור, לא סמל. המצאתי את עלילת חיי, חייו. אבי היה לגיבור ההתקוממות היהודית במחנות, שותפו של מרדכי אנילביץ, אחד מגיבורי המאבק האחרון של גטו ורשה. בקבוצה כולם הכירו את הסיפור על אבא של יוסי, שעבר מבונקר לבונקר בתוך הגטו הבוער וחיסל את הגרמנים, ואיך התאבד ברימון שנשאר בידו כדי לא ליפול חי בידיהם של הנאצים השנואים. האמנתי באבי, 6 האמנתי בסיפור, ביססתי אותו. היה לי אבא גיבור... החוויה של יושבי הארץ במאבקם מול האיום של הרוב הערבי הייתה חוויה של ניצחון מעטים על רבים, ובהשוואה שעשו בין מצבם למצבם של היהודים באירופה לא התחשבו בהבדל בין המצבים. עם זאת המושג "כצאן לטבח" היה גם משפט המפתח בכרוז שקרא למרד בגטו וילנה. אבא קובנר, מפקד המחתרת בגטו וילנה, היה אחד ממחברי הכרוז, והוא הקריא אותו בעדותו במשפט אייכמן.
דווקא קובנר שייצג במשפט את המיעוט שאחז בנשק מציג את המורכבות של המרד המזוין: כי כבוד בית הדין, פה מרחפת בחלל השאלה, באולם הזה, כיצד לא התקוממנו? אני כיהודי לוחם מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו אם יש לה מנימת הקטרוג אבל אם, אני שואל עצמי, אם ישאלו אותי, הרי כדי להבין חקר האמת, כבוד בית המשפט, כדי להלחם בכל תנאי, ובתנאי הגטו לא כל שכן — צריך קודם כל אירגון. אירגון כזה בתנאי טרור, ניתוק ושיתוק, כאשר אנו ולא הם — אנו היינו בתא של זכוכית — מי זה יעיז לשאול: כיצד זה לא מתקוממים ? בתא של זכוכית? ארגון כזה יכול לעשות רק עם אנשים בעלי החלטה נחושה, שבדרך כלל אינם מצויים בין המיואשים , הרצוצים והנרדפים עד דכא מתוך יאוש זה שרובם היו, מתוך זה שנטלו מהם את צלם האדם, לא פשוט שכרוז כזה ייקלט. אין זה מקרה ואין זה פלא. להפך, מופלא שנמצא מיעוט שהאמין לכרוז הזה ועשה מה שעשה במשך שנתיים. המופלא מדעתי בכלל שהיה ארגון לוחם, שהיתה לחימה, שהיה מרד. זהו הבלתי מתקבל על הדעת. בהמשך עדותו קובנר מתאר את אחת הפרשות המורכבות ביותר בסיפורה של הגבורה היהודית בשואה: פרשת יצחק ויטנברג. פרשה זו עניינה המחירים הכבדים של ההתקוממות המזוינת והדילמות אשר לא נותרו בחלל האוויר אלא יצרו מאבק פיזי של ממש. אך מעל לכול ברור כי הבוחרים בדרך הלחימה ותושבי הגטו סבלו יחד את מוראות הגטו. וכך דווקא עדותו של אחד הלוחמים המרכזיים אשר אחז בנשק חם היא שהפכה את מושג הגבורה בשואה לרב–משמעי ומפוכח יותר.
לימים כתב על כך ק. שבתאי: את השאלות הנשאלות על הליכה "כצאן לטבח" יש להפוך מן הקצה אל הקצה השני. במקום לשאול: מדוע לא התמרדו? מדוע פרץ המרד רק לאחר השעה השתים עשרה? ומדוע היה המרד כה חלש בהשוואה למה שהיה כורח שיהיה? — יש לשאול: אם כל דבר לחוד והכל ביחד היה נגדם, נגד האפשרות המינימאלית של התגוננות, אם צבאות שלמים של עמים גדולים וחזקים כרעו ונפלו לפני האויב שלהם, אם השונא מרחוק והשונא מקרוב עשו כולם יד אחת להכחידם מתחת השמים, אם ראו בחוש, כאילו אלוהים ואדם קשרו קשר להאבידם ולהשמידם, אם מוחם וליבם שותקו מרעב ומעוני, ממהומה וממהלומות, אם קציני צבא וקומיסארים וחיילים מנוסים של עמים לוחמים הלכו למוות במיליוניהם לבלי אומר ומילה, כיצד זה קרה, כי להם נשאר בכל זאת, ועל אף הכל, עוד די כוח, די אמונה, די רצון לעמוד מול האויב בצורה ובאופן שעמדו בהם? כיצד זה קרה, כי היו והיו מחתרות בהרבה מאוד גטאות והיו מעשי מרי, לא רק בווארשה לבדה, אלא בהרבה גטאות 7 אחרים? מאלו סלעים נחצבה נשמתה של אומה זו? היבט נוסף של האופן המורכב שבו נתפסה הגבורה כרוך בהבנה מעמיקה יותר של השואה, ובכללה הדילמות וההכרעות הבלתי אפשריות שנאלצו היהודים לקבל.
ד"ר מארק דבורז'צקי שהעיד על קורותיו בגטו וילנה מספר על דילמה קשה שהיה נתון בה ועל ההכרעה שהתקבלה לאחר התלבטות: זאת הייתה פרובלמה )=בעיה( כאובה בכל הגטו, שנתנו 8 אחת ויכולת לרשום אשה ושני ילדים. לאנשים תעודה צהובה אבל אם יש לו אשה ויש לו אם — הוא צריך לבחור בעצמו את מי הוא רושם. אדם היה בא הביתה והיה אומר לאמא: הנה יש לי תעודה ואני יכול לרשום או אותך אמא, או את אשתי. אחת צריכה להתחבא באיזה בונקר, במלינקה, אולי יתמזל לה המזל אולי לא. ואם יש לי שלשה ילדים, אני יכול לרשום רק שנים, ואת הילד השלישי אני מוכרח להפקיר בידי הגרמנים. ואני זוכר מקרה, שאחד ניגש לאמא שלו ואמר: "אמא שלי, תאמרי לי מה לעשות. הלא את הובלת אותנו לחופה, וכעת אני יכול רק לקחת אותך או את אישתי". אמרה לו אמא: "כתוב בתורתנו הקדושה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". אשתך היא היעודה לך מן השמים, אתה עליך להקים לך משפחה, אני מוותרת על חיי תן חיים לאשתך". והיא נתנה את הברכה האחרונה לבן, לאשה, לילדים.
באיזו דילמה היה נתון דבורז'צקי? מה אפשר ללמוד על דבורז'צקי מהאופן שבו הוא מתאר את הדילמה ואת הדרך שבה התקבלה ההחלטה? מהו הערך בדיון בדילמות שעלו בתקופת השואה? דילמה היא מצב שבו על האדם לבחור בין כמה חלופות אשר אף לא אחת מהן אינה פתרון מלא לקושי; פעמים רבות כל אחת מן האפשרויות מהווה סתירה לעולמו הערכי של האדם, והאדם נדרש להכריע איזו בחירה מוסרית יותר בנסיבות הקיימות. השואה הייתה אירוע קיצוני במיוחד שהעמיד את בני האדם בדילמות מוסריות קיומיות קשות ויום–יומיות. את ההכרעה בדילמות אלו עשו אנשים נטולי זכויות, מורעבים ומנוצלים הנידונים להשפלה יום–יומית ולדה–הומנזציה ובסופו של דבר למוות. האפשרויות היו צרות ומצומצמות. החוקר לורנס לאנגר הדגיש כי בבחינת ההכרעות וההחלטות שעשו יהודים בשואה יש לתת את הדעת כי הן מהוות בחירה בעולם ללא בחירה. בצד עומק הדילמה, אימתה ונוראותה של התקופה, נחשף בדבריו של דבורז'צקי גם עולמו הרוחני והתרבותי הקודם שהיה חלק ממערך ההתמודדות, ההתלבטות וקבלת ההחלטות גם בימי השואה.
העיסוק והדיון בהתלבטויות שבתקופת השואה לאור ערכי העבר מגלים כי אנשים בעולם של תוהו ובוהו נצמדו למערכות של ערכים ומוסר ובעולם של חוסר בחירה ניסו למתוח עד קצה גבול היכולת את הבחירה עצמה. אל מול הדה–הומניזציה העמידו היהודים בהתנהגותם את ההומניות, את האנושיות, את שמירת צלם האדם ואת רוח האדם במקום שבו הן נרמסו עד דק. העמקה בדילמות האנושיות והמוסריות האלה מדגישה את הדמיון בין בני אנוש ויוצרת אצל הלומד אהדה למצבו של הקרבן בשואה. משום כך יש ערך רב לעיסוק באותן דילמות ולהצגתן לפני התלמידים כצמתים ערכיים, מוסריים ואמוניים שמהם אנחנו יכולים מצד אחד ללמוד על מצבו העגום של האדם ושל האנושות בכלל בתקופה זו ומצד אחר לשאוב השראה גם לחיינו אנו.
השפעה כזו הייתה לעדויות משפט אייכמן לדעת החוקרת אניטה שפירא: "משהו בסימביוזה יחסי הגומלין שבין העדים והקהל הפך את סיפור השואה לראשונה לנגיש, אנושי, מזוהה עם חיי אדם, משהו שקרה לשכן שלנו. 'איש מאיתנו לא ייצא מכאן דומה לעצמו', אמר גורי 9 בעקבות חודש של עדויות". סיכום העדויות שנבחנו לעיל העמידו את צמד המילים "שואה וגבורה" באור חדש של משמעויות רבות ושל מורכבות עמוקה אך כטבעם של תהליכי תודעה ומודעות לא נתחמו השינויים להישגי המשפט הזה בלבד, אלא אפשר לראות בהם פתח לשינוי רחב יותר, כפי שמגדירה זאת אניטה שפירא: "משפט אייכמן החל את המסע הארוך והנפתל של הישראליות בחזרה אל העם היהודי".
חנה יבלונקה, "משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה", בשביל הזיכרון 41 .28 'עמ ,)2001( 2 כל העדויות המצוטטות כאן מובאות בתקליטור המצורף. 3 חיים גורי, מול תא הזכוכית, תל אביב 2001, עמ' 124. 4 ק.צטניק, צופן אדמע, תל אביב 1987, עמ' 121-120. 5 ליזי דורון, למה לא באת לפני המלחמה, תל אביב 1998, עמ' 52. 6 יוסי פלד, ביוגרפיה של איש צבא, תל אביב 1993, עמ' 61-60. 7 ק. שבתאי, כצאן לטבח, תל אביב 1966, עמ' 69. 8 תעודה שנתנו הגרמנים למי שעבד במקצוע שהיה חיוני למערך המלחמתי. 9 אניטה שפירא, "משפט אייכמן — יהודים, ציונים, ומה שביניהם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם", עיון וחקר 2002( 2(, עמ' 115. 10 שפירא, "משפט אייכמן", עמ' 129.
בשביל החינוך - בשביל הזיכרון יד- ושם ירושלים
