התוכן העיקרי

הכנסייה והיהודים בתקופת השואה- מאת רמי נוידרפר

23/08/15

ב-25 וה-26 לאפריל 2006, במוצאי יום השואה, התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס מרתק: "הכנסיות והשואה" שעסק בהתנהגותה של הכנסייה הנוצרית אל נוכח שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. הכנס שנערך בחסות הפקולטה למדעי הרוח, המכון והקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, קרן פרידריך נאומן ובית התפוצות, התקיים, חלקו בבית התפוצות וחלקו באוניברסיטה, ובחלקו נפלה בחלקי הזכות להיות נוכח. על חלק מן הנושאים המרתקים שעלו בכנס אדווח כאן.

 

הרצאת הפתיחה המרכזית היתה של האב פיירבטיסטה פִּיצבֶּלָה, ראש המסדר הפרנציסקני במזרח התיכון, הנושא בתואר "שומר ארץ הקודש". להרצאה מרתקת זו הקדיש עיתון "הארץ" מאמר מרתק, ובצדק. פיצבלה, הוא איש הכנסייה הראשון בתפקיד רשמי ובכיר שהסכים להרצות בכנס ישראלי על הכנסייה והשואה.האב פיצבלה הכריז כי מתוקף היותו נושא בתפקיד רשמי, יהיו דבריו זהירים. מעניין היה להיווכח כיצד היה מנסח את דבריו לו היה יכול להתבטא בחופשיות, שכן דבריו היו יוצאי דופן בהחלט, לגבי איש במעמדו.

"האפיפיור של היטלר" מאת ההיסטוריון ג'והן קורנוול

פיצבלה אמר דברים נוקבים ונכוחים. הוא אמר, כי הכנסייה נכשלה בעיצוב מצפונם של המאמינים מפני שכה מעטים מהם בחרו להתנגד למעשים הנפשעים של הנאצים נגד היהודים. הוא הכה על חטא על מה שהגדיר "כישלונם של חלקים גדולים במסורת הנוצרית" להתמודד עם דמותם של היהדות והיהודים; כישלון, שלדבריו הכין את הקרקע לאנטישמיות המודרנית.

החידוש בהרצאה לא בא לידי ביטוי רק בצורהמשבה הדברים נאמרו, אלא גם בביקורת המרומזת, אך חסרת התקדים, שהוטחה מצדו כלפי "מנהיגים בכנסייה, כולל מהשורה הראשונה, שלא אימצו בפני המשטר הנאצי עמדה אמיצה וברוח ערכי הבשורה".

הכס הקדוש עצמו הקפיד כל השנים להתרחק מכל אמירה פומבית בנושא הרגיש. ב-1998 פירסם הוותיקן את "אנחנו זוכרים: הרהורים על השואה" - מסמך אפולוגטי, המביע צער עמוק על יחסם של המאמינים בכל התקופות ליהודים, אך נמנע מלקיחת אחריות כלשהי להכשרת הקרקע לאנטישמיות הנאצית ולמה שאירע בשואה. ב-1999 מינה הוותיקן ועדת היסטוריונים יהודית-קתולית לחקור את תפקיד הכנסייה בשואה. הוועדה הספיקה לקבוע, כי פיוס ה-12 ידע על השמדת היהודים, אך התפרקה בשנת 2001 בלי להשלים את עבודתה לאחר שנדחו בקשותיה לקבל מארכיוני הוותיקן מסמכים חיוניים.

פיצבלה ציין כי נולד בברגמו, עירו של האפיפיור הנערץ עליו יוחנן ה-23. הוא הזכיר, כי אותו אפיפיור הוא שיזם את כינוס המועצה האקומנית השנייה, שהצהרת הסיכום של דיוניה, ה nostra aetate מ-1965, שבה נוקו היהודים מן האשמה הקולקטיבית של הריגתו של ישו, חוללה מהפך תיאולוגי היסטורי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים.

באותו נושא - האפיפיורים והיהודים, עסק גם המושב האחרון של הכנס. הגברת רות ברואדה, ניצולת שואה ששהתה בעת המלחמה ביחד עם אמה בגטו ורשה, הרצתה על הגישות האמביוולנטיות בהיסטוריוגרפיה לגבי דמותו של פיוס ה12.

ב1963 פירסם הסופר והמחזאי הגרמני רולף הוכהוט את המחזה "ממלא המקום", יצירה נוקבת ושנויה במחלוקת, המתארת את פיוס ה-12, מונסיניור אבגניו פאצ'לי האפיפיור בתקופת השואה, כמי שידע את האמת על השמדת היהודים אך בחר במדיניות של שתיקה. המחזה הוליד דיון ציבורי רחב ממדים, המתחזק בשנים האחרונות בשל ההליכים המתנהלים לקראת הכרזתו של פיוס ה-12 כקדוש. ההיסטוריון ג'והן קורנוול בספרו הנודע "האפיפיור של היטלר" חיזק מגמה זו ואף טען, כי פאצ'לי היה פרו נאצי. מנגד, ישנן שתי אסכולות אחרות. יש היסטוריונים הטוענים כי פיוס עשה כל מה שביכולתו על מנת להציל יהודים (כולל פתיחת הכנסיות והמנזרים ל-הצלת יהודים ברומא בתקופת הגירוש) וישנה אסכולה שלישית הטוענת כי האפיפיור אמנם לא יצא מגדרו על מנת להציל יהודים, אולם בתנאים ששררו אז, היה זה המכסימום שניתן היה לעשות.

מנגד בולטת בעוצמתה הרוחנית והמוסרית, ובמעשים הגדולים שעשה למען הצלת יהודים, דמותו של יוחנן ה23 הלא הוא אנג'לו ג'וזפה רונקלי. פרופסור דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות חקרה את מעשיו של רונקלי בתקופת מלחמת העולם השניה עת שימש כנונציו של הכס הקדוש באיסטנבול, על פי תיעוד פגישותיו עם שליחי הישוב היהודי בארץ ישראל . פרופ' פורת העלתה על נס את מוסריותו של רונקלי, ואת מעשיו הרבים ל-הצלת יהודים, בהונגריה, ב-סלובקיה ובמקומות אחרים. רונקלי שלח, למשל, עשרות אלפי סרטיפיקטים מזויפים ליהודי הונגריה, ביודעו כי הם חסרי ערך, וכן מסמכים רבים אחרים ככל יכולתו. עד כה, טענה דינה פורת, לא מצאה מדינת ישראל את הדרך הנאותה להוקיר את פועלו יוצא הדופן של רונקלי למען היהודים.

על הניגוד בין שני האישים סיפר ההיסטוריון הקתולי, פרופסור אלברטו מֶלוֹנִי מאוניברסיטת בולוניה שבאיטליה. מלוני תיאר מסמך, שפורסם בשנת 2001, שהיה בעיזבונו של יוחנן ה23, בו הורה הוותיקן, בשנת 1946,לא להחזיר להוריהם ילדים יהודיים שהוטבלו לדת הנוצרית לאחר שנמסרו לידי נוצרים בימי המלחמה כדי להצילם. המסמך שהוצא על ידי פיוס ה12, נכתב בעקבות פגישתו עם הרב הראשי של ארץ ישראל דאז, יעקב הרצוג. האפיפיור הורה כי במקרה של ילדים שלא הוטבלו, יש למחזיקי הילדים שיקול דעת כיצד לפעול והאם להחזיר את הילדים להוריהם, בכל מקרה לגופו. בשנת 1946 שימש רונקלי כנונציו של הכס הקדוש בפריז ופרופסור מלוני תאר כיצד לא ביצע מייד את הוראת האפיפיור ועיכב את הפצתה עד 1947, מועד בו לא הייתה כבר רלוונטית. פרופסור מלוני תאר את המאבק שפרץ באיטליה בעקבות פרסום המסמך. הועלו אשמות כי המסמך מזויף והוותיקן אף הדליף את המסמך ה"מקורי" כביכול, בלי לתת את דעתו ששני המסמכים זהים. פרופסור מלוני הביע את החשש, בעקבות הפרשה, כי בתקופת האפיפיור הנוכחי יחזור הוותיקן ליחסים הצוננים עם ישראל שהיו מנת חלקם בעבר,וכי יפסיק לעסוק בשאלת אחריותה המוסרית של הכנסייה הקתולית להתעלמות מן הפשעים כנגד היהודים.

את ההשלכות המעשיות של הוראת האפיפיור חקרה הד"ר אמונה נחמני גפני שתיארה את ההיבטים השונים והמנוגדים של הצלת ילדים יהודיים על ידי נוצרים בפולין בתקופת השואה. היא דברה על מעשי ההצלה תוך סיכון הנפש מחד, אולם על הלשנות וסירוב לעזור ליהודים, מאידך. לאחר המלחמה, במקרים רבים, התנהגו אנשי הכנסייה בהתאם לדוגמה וסרבו להחזיר יהודים לחיק משפחותיהם. מנגד, אמרה אמונה נחמני גפני, חייבים לקחת בחשבון את נסיבות התקופה. תארו לעצמכם ילד, ששהה מספר שנים בחיק משפחה תומכת ואוהבת, נהנה ממזון ותאים פיזיים סבירים, והנה בא קרוב משפחה, רחוק לפעמים, עני וחסר כל, חסר מולדת ומוכה נפשית, ומבקש לקבל חסות על אותו ילד שבינתיים נקשרה נפשו אל "משפחתו" המאמצת. מהי טובת הילד במקרם קשים אלה? על עניינים אלה כבר כבדה אותו הד"ר אמונה נחמני גפני במאמרה באכסניה זו.