התוכן העיקרי

באסה להיות ניצולת שואה

13/05/18

מאת: שרון גבע

גם במסעות לפולין מטעם המדינה, המתקיימים לאורך כל השנה, משתתף ינאי

ינאי רווה, מנחה בערוץ טלוויזיה מסחרי, מתרגש. בתוכניתו "דיבור צפוף ודי!" מתארחת הערב ניצולת שואה. רבקה פלדמן, בת 89, איבדה במלחמה את משפחתה והיא עצמה היתה כלואה באושוויץ. אחרי המלחמה עלתה לארץ והביאה לעולם ילדים ונכדים. בעלה הלך לעולמו והיא גרה עכשיו ברמת גן. רווה מצלם סלפי אתה, שואל, "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "ספרי לנו במשפט מה עבר עלייך בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק אתה משחק אסוציאציות, מאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר, "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?"

פלדמן מנסה לספר לו על שנות הרדיפות, על הדה־הומניזציה ועל המוטיווציה הנאצית למחוק את צלם האדם היהודי. מי יכול היה להעלות על דעתו שעם שלם ישמיד עם שלם, היא אומרת, והוא מגיב: "ברור שבדיעבד קל להגיד שלא קלטתם. אבל בכל זאת, היטלר בשלטון, טלאי צהוב לכולם. פיטרו אתכם, הוציאו אתכם מבתי הספר, מה לא קלטתם?" הוא מבקש ממנה חתימה על ספרה "יומנה של נערה" ומתלונן שבהשוואה לסיפור של אנה פרנק, שהוא "מורכב וצבעוני", יש מיליון כמו פלדמן. ניצולת השואה, שבתחילה מגלה סובלנות, קמה והולכת. אבל זה לא קורה כל כך מהר.

רווה, בגילומו של השחקן בן יוסיפוביץ' מהבימה, ופלדמן, שאת דמותה מגלמת השחקנית כרמל נצר מתיאטרון אורנה פורת ומקבוצת האימפרוביזציה "הדודות", הם שתי דמויות במופע סאטירי חדש בשם "בירה ונזכירה". את המופע יזמו שלושה יוצרים צעירים מתחום התיאטרון, בני הדור השלישי, שמתמודדים עם זיכרון השואה באמצעות הצבת מראה שחורה, המשקפת את נוכחותה של השואה בשיח הציבורי העכשווי, המתאפיינת בין היתר בניצול ציני, בזחיחות דעת ובאטימות לב.

הקשר בין הדמויות במערכון לבין המציאות אינו מקרי בלבד. ברשימה "ניצול השואה האחרון", שפורסמה בספרה "נחמות קטנות" (הוצאת גוונים, 2003), כתבה רות בונדי: "הכי מתסכלות היו ההופעות בטלוויזיה, מייעצים לך לא לבוא לבוש חולצה לבנה, אלא כחלחלה, ואז אתה מגיע לאולפן, ישר למאפרת. שמים עליך פודרה ומסרקים לך את הגבות, ואצל נשים מורחים מסקרה ושפתון, וכל זה כדי שניראה טוב כשאנחנו מספרים על הרגע האחרון שראית את האמא שלך או על בור של גוויות". היא הסבירה, ש"העיתונאים הם לרוב צעירים ובורים, ורוצים שתספק להם רייטינג". המסקנה שלה היתה: "עד כאן ולא יותר". בונדי, סופרת, עיתונאית, ביוגרפית ומתרגמת עטורת פרסים, היא ניצולת שואה שעברה את אושוויץ וגרה ברמת גן. ההומור שלה היה ונותר חד כתער. בעבר השתתפה  בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" ובקרוב ייצא לאור ספר נוסף שלה על הומור. כרמל נצר, המגלמת את דמותה של ניצולת השואה במערכון "דיבור צפוף ודי!", היא נכדתה. אבל זה אינו הקשר היחיד של המערכון למציאות הישראלית.

בישיבות הפקה של תוכניות טלוויזיה, המתקיימות בימים אלה, משתתף, במודע או שלא במודע, גם ינאי רווה. יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה, החל מכוח החוק ביום כ"ז בניסן, כשבוע אחרי פסח, מחייב את ההפקה לכלול בתוכנית אייטם בנושא. עורכים, מפיקים ותחקירנים מחפשים סיפור מרגש, דיבור צפוף ודי, כי זמננו קצר. בקשות לאייטם על השואה, שאפשר לתמצת "במשפט אחד כביכול", נשלחות בימים אלה על ידי אנשי תקשורת או יחצנים אל מי שעוסקים בנושא השואה בכל ימות השנה. מכיוון שבכל שנה צריך לרגש, דומה שמדי שנה נוסח הבקשות שובר שיא חדש של אטימות. לכן אי אפשר לפרסם פה דוגמה לפנייה אופיינית.

גם במסעות לפולין מטעם המדינה, המתקיימים לאורך כל השנה, משתתף ינאי רווה. כלשון הכיתוב שמלווה את תמונת המטס של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ ב–2003, שמפקד החיל הפיץ בקרב ראשי מערכת הביטחון והעניק לראש הממשלה, הוא יודע שבתור יהודי שחי בישראל עליו "לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו". הוא יודע שהוא צריך "לענות מהר, בלי לחשוב" ושחייבים לתת לצה"ל לנצח. מציאות חייה של רבקה פלדמן בעבר ובהווה מעניינת אותו רק בתנאי שהוא יכול להצטלם אתה.

גם ליד שולחן הממשלה יושב בימים אלה ינאי רווה. גם לשרים אין זמן לרבקה פלדמן, שלא לדבר על דאגה לרווחתה. אז מה אם מזמן אין מיליון כמוה. בישראל 2017 באסה להיות ניצולת שואה. ממשלת ישראל לא מתעניינת בשואה. מקסימום היא עושה אתה סלפי, כדי להתיר ולהכשיר באמצעותה גילויים של גזענות ולהמשיך את תיוגה בעולם הנאור כיהודית ולא דמוקרטית. גם היא אטומה מכדי ללמוד משהו על תהליך דה־הומניזציה, שיעור שאפשר ללמוד מההיסטוריה של השואה, ובתוך כך לקלוט משהו על עצמה בהווה. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה צריך לזכור: ינאי רווה זה גם אנחנו.  

הספר "השואה: שעת חינוך" בעריכתה של ד"ר גבע ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מכון מופ"ת ומכללת סמינר הקיבוצים

פורסם באתר הארץ