בפתיחת "1945"המצוין של פרנץ טורוק (הונגריה, 2017), יורדים מן הרכבת שני גברים, קשיש וצעיר, מבקשים להעמיס על עגלה הרתומה לסוס שתי תיבות גדולות, ספק מזוודות ספק ארונות קבורה, ובעצמם הולכים ברגל אחר העגלה אל הכפר ההונגרי הסמוך. השמועה מתפשטת בכפר: "הם חזרו". "איזה מין זרים?" שואל המוזג בבר־מסעדה המקומי. כתשובה, שומר תחנת הרכבת מצייר באוויר אף גדול ליד אפו. "הבנת?" העריכה מצליבה בין השיחות בתוך הכפר, עמוסות החשד, הטינה ("מה בשם שמים הם רוצים? נקמה? להראות את הסחורות שהביאו בכל רחבי הכפר?") והאשמה ("הם נתנו לנו את הבית כחוק... אני לא עוזבת את הבית!"), לבין שתיקתם של השניים, ההולכים בחוצות הכפר בלי שיהיה ברור מה מעשיהם ולשם מה הגיעו.
מאת: רעיה מורג
כשהמצלמה נכנסת לאחד הבתים שנחמסו לאחר גירוש היהודים היא מאתרת על הקיר שעון ובו אותיות עבריות, פמוטים, מנורה עם מגן דוד. החפצים מזכירים את השאלה ששאל הבמאי הגרמני מיכאל ורהובן בסרטו התיעודי "כישלון אנושי" (2009) כשחשף את המשמעות הכלכלית של שיתוף הפעולה עם הנאצים ברחבי אירופה: "לאן נעלמו 6 מיליון כיסאות, 6 מיליון מיטות, 6 מיליון דירות?" צילומם דרך מראות מכפיל את עוצמתם ומהווה ניגוד למבט המקומי על ה"זרים", המצולמים בעקביות מבעד לגדרות, עצים, וילונות תחרה, מאחורי פינות, קירות, צילום מציצני, מטריד, עוכר שלווה.
אך טורוק אינו מסתפק בהעלאת רוחות העבר ובבניית צללי ההווה באמצעות הצילום של בצהרי היום בשחור־לבן. אט אט, ככל שהזמן מתקדם השקר וההדחקה, ההסגרה והביזה, ההלשנה והמסירה, מזעזעים את הכפר וממוטטים אותו. בסצינת השיא בבית הקברות פותחים השניים תיבה אחת, מוציאים נעלי תינוקות, קטר צעצוע, נעלי ילד, תפילין וספרי קודש ועורמים אותם על טלית אחת. ללא מלים הם מניחים את הצרור בעומק הקבר הטרי שחפרו.
הטקס הדתי והטקס שצריך היה להתקיים משמשים בערבוביה בדמיונו של הצופה. המצלמה העוקבת אחריהם בדרכם חזרה לתחנת הרכבת חותכת לרגע הצידה ומראה נעלי ילדים שהושלכו על הדשא בכפר, כדי שאלה האחרונים יוכלו לשחק בכדור באין מפריע.
סרטו של טורוק כלל אינו מממש אקט של שיבה, אלא אקט של אֵבל. השיבה בלתי אפשרית וגם האבל הוא רק של העם היהודי, אומרת לנו המצלמה שוב לאחר סצינת הנעליים.
צילום הרכבת העוזבת את הכפר, מרחוק, מדגיש שובל עצום של עשן שחור המציף את השמים.
ממשיך בדרך מרתקת את המגמה של הסרט ההונגרי עטור הפרסים "הבן של שאול" (לאסלו נמש, 2015), שהחזיר את הדיון בשואה ללב השיח הציבורי בהונגריה.
