התוכן העיקרי

אפשר למנוע רצח עם?- פרופ' יהודה באואר

23/08/15

החל מ–6 באפריל ועד אמצע יולי 1994 נרצחו ברואנדה מאות אלפי בני אדם. בין 31 במארס ל–1 באפריל נערך בבלגיה כנס לציון 20 שנה לרצח העם הזה. מטרת הכנס היתה לקדם את המאבק במה שמכונה "זוועות המוניות (mass atrocities) - מונח הכולל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח עם.

 

הכנס היה המשך של ההתכנסות בקוסטה ריקה בתחילת מארס, שבה הוקם ארגון בין־ממשלתי חדש, "הפעולה הגלובלית נגד פשעי זוועות המוניות". השאיפה בשני הכנסים היתה ליצור מנגנון של התייעצות הדדית בין מדינות רבות ככל שניתן, שבאמצעותו אפשר יהיה לארגן גוש של מדינות באו"ם, שיפעיל לחץ על מועצת הביטחון במטרה למנוע פשעים אלה. הכנס בבלגיה גם ציין עשר שנים להתכנסות הבינלאומית הראשונה הגדולה למניעת רצח עם, בשטוקהולם ב–2004.

בכנס בבלגיה נכחו נציגים של 124 ממשלות, מזכ"ל האו"ם, נציגי האיחוד האירופי והאיחוד האפריקאי. לא נערך בו דיון בזוועות המבוצעות בימים אלה - בסוריה, בסודאן הצפונית והדרומית, ברפובליקה המרכז אפריקאית, ובעוד מקומות לא מעטים בעולם (אף שכמובן הדברים הוזכרו, ובפירוט, בדברי הדוברים) - משום שהפשעים הללו כבר קורים ואינם ניתנים למניעה. עם זאת היה ברור כי המצב האקטואלי היה המדרבן, אולי העיקרי, לפעולה שהוצעה. הכוונה היא למנוע מעשים כאלה בעתיד מתוך הנחה שאם לא יינקטו צעדים, הזוועות יחזרו על עצמן.

ישראל הרשמית לא היתה מיוצגת בכנסים הללו, כמו גם סין, רוסיה, צפון קוריאה, איראן, ועוד כמה מדינות. בבלגיה נכח השגריר הישראלי, תוך הפרת העיצומים במשרד החוץ, משום שאמר שלא ייתכן שישראל תיעדר לגמרי מכנס כזה - כמובן, הוא לא יכול היה לדבר משום שלא קיבל הנחיות. השואה הוזכרה לא במעט, בעיקר בדבריהם של דוברים מרואנדה ומבריטניה, אבל גם על ידי אחרים, שכן ברור שכל דיון ברצח עם אחרי 1945 יוצא מתוך התייחסות לרצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה. כמו בקוסטה ריקה, גם בבלגיה הופעתי לא כנציג ישראל אלא כאיש האוניברסיטה העברית.

אינני יודע אם היוזמה החדשה תניב פירות, אולם ברור שצריך לעשות הכל למען הצלחתה. כרגע, המדינות המובילות את הנושא הן שווייץ, ארגנטינה, טנזניה, אוסטרליה, דנמרק, גאנה ועוד כמה מדינות. הדרג המייצג בכנסים אלה היה של מנהלי מחלקות במשרדי חוץ, שגרירים ושרים.

יוזמות אלה לא נוצרו יש מאין. קדמו להן שנים של מחקר אקדמי מצד אחד, וקשרים מתהדקים בין אנשי מחקר ופוליטיקאים של מספר מדינות ובין המדינות עצמן. ברור לכולם שבלי תשתית מחקרית שתברר היכן קיימים הסיכונים הגבוהים ביותר להתפתחות אירועים של רצח המוני, מה אופי היחסים במדינות שבהן קיימת סכנה כזאת, אילו אמצעים בינלאומיים יכולים להשפיע בכל מקרה - אי אפשר להגיע לפתרונות פוליטיים. מצד אחר, לפוליטיקאים יש אולי נתונים יותר טובים מלאנשי המחקר בכל מה שנוגע לניצול המידע לפתרונות פוליטיים אפשריים, ולכן דנו גם בשיתוף פעולה בין החוקרים למדינאים כתנאי הכרחי להתקדמות.

בסך הכל חלה התפתחות רבה בנושא הזה. בכל מקרה קונקרטי יש שלושה שלבים - מצב שבו עדיין ניתן למנוע התפרצות של רצח המוני; אם זה נכשל, יש שלב שני, של "זוועות המוניות", שיש לחפש דרכים איך להפסיקן; וישנו שלב שלישי, לאחר שהכל נגמר, כאשר צריך לבנות חיים חדשים על חורבות, עבודה שיכולה להימשך דורות.

למעשה, הידע הנדרש לניתוח הסיכונים קיים היום, אף שאין אפשרות לנבא - לעתים מתערבים גורמים בלתי צפויים המשנים את התמונה. הבעיה המרכזית היא להתגבר על אינטרסים מתנגשים של גורמים פוליטיים מכריעים. הפנייה להתערבות צבאית, אם בשלב הראשון או בשלב השני, היא פופולרית, בעיקר בתקשורת. אכן, יש מצבים שבהם אין ברירה אלא להשתמש בכוח הזרוע כדי למנוע או להפסיק רציחות המוניות. אולם הניסיון של עשרות השנים האחרונות הראה, כי בדרך כלל התערבות צבאית רק מגבירה את הבעיה. המפלות הסובייטית והאמריקאית באפגניסטאן, המפלות האמריקאיות בעיראק וקודם לכן בווייטנאם, מעידות על כך. גם חרם כלכלי הוא חרב פיפיות, ובדרך כלל, כפי שהמחקר הוכיח, סחר פתוח מפחית את סכנת העימותים. לא נראה שאפשר לוותר על הדרך הדיפלומטית, הנראית לעתים קרובות ככניעה לזוועות המוניות, אולם בכוחה בסופו של דבר לפתור סכסוכים אלימים.

ניתוחים של מצבים אלה, והמסקנות האופרטיביות מכך, היו הגרעין של המפגשים שהתקיימו. כאמור, אין כל ערובה להצלחה, אבל ההשתתפות הפעילה של מספר הולך וגובר של ממשלות בחיפושים אחרי פתרונות מראה שיש על מה ועם מי לדבר. מפי מנהיגינו כאן - לא שמענו עדיין דבר מעבר ללהג ריק.

פרופ' באואר הוא חוקר שואה  מכון יד ושם