התוכן העיקרי

"אל תפנו לאחור" תסכיתי השואה ב"המסך עולה" ו"ברדיו-דרמה" בקול ישראל- מאת אפרים סטן

10/09/15

סקירת תסכיתי רדיו שנושאם השואה אינו דבר קל. בשבילי ׳אישית׳ הדבר קשה שבעתיים שכן זה ללא ספק מסע כפול לעבר. גם אל העבר המקצועי שלי וגם אל עברי הפרטי.

 

הקושי הנוסף נעוץ בהגדרה: מה הם ״תסכיתי שואה״? האם מדובר בתסכיתים המציגים את חיי היהודים בתקופה ההיא, או שמא מדובר בתסכיתים המספרים על הניצולים בתקופה שלאחר המלחמה? ואולי הכוונה לתסכיתים המתבססים על תגובותיהם של מי שמכירים אח השואה רק מסיפוריהם של הניצולים?                   האם המחזה הידוע של משה שמיר "הוא הלך בשדות" ששודר ב־1968, שאחת הגיבורות שלו מיקה היא ניצולת שואה, שייך לרשימה הזו? אכן, בסיס המחזה הוא הפלמ״ח, החיים בקיבוץ, אולם דווקא מיקה היא המחליטה להציל אח המשך החיים. כך או אחרת, בדיקת הכרטסת של תסכיתי קול ישראל מעלה שב-30 השנים המדווחות בה, מתוך כ-500 תסכיתים שודרו תמיד סמוך ליום השואה כ-30 תסכיתים בנושא השואה, מחציתם מקוריים.

היום, למעלה מחמישים שנה אחרי המלחמה הארורה ההיא (כאילו יש מלחמה שאיננה ארורה), אני מביט ברשימת התסכיתים הזו של קול ישראל ותוהה מדוע שודרו מעטים כל כך. הייתכן שהכותבים הישראלים חששו מהתמודדות עם נושא כה קשה, מפני שלא היו מוכנים רגשית להתייחס אליו או כחלק מהחברה הישראלית העדיפו לשתוק? האם לא היה זה מתפקידה של תחנת השידור הממלכתית לספר על אימי תקופת השואה?

האם "פורמט התסכית" התאים למטרה זו?  
לא לכל השאלות הללו ניתן לתת תשובה חד־משמעית. נראה שיד הגורל הייתה בכך, שהתסכית הראשון שבו טיפלתי בתחילת עבודתי בקול-ישראל בסוף שנת 1958היה עיבוד דרמטי לתכנית דוקומנטרית של הרדיו הגרמני על אנה פרנק. תוכניתו של ארנסט שנאבל בעקבותיה של ילדה - זכתה בפרס איטליה באותה השנה. הייתה בכך יד הגורלי כי בתקופה ההיא חוויותיי היו דומות לאלה של אנה פרנק, רק הסיום היה שונה. עובדה: אני כותב את השורות האלו.

מאוד מוזר היה בעיני, שדווקא תכנית גרמנית מציגה את התקופה ההיא ברדיו הישראלי. הוסבר לי אז שלא קיים חומר מקורי בנושא, ובקצת ציניות אפשר אף להוסיף ולומר שזכויות היוצרים על אירועי השואה אכן שייכים לגרמנים...
הקביעה כי חסר חומר מקורי גם היא לא הייתה מדויקת; כשבועיים לפני ״אנה פרנק״ שודר התסכית "חנה סנש" עיבוד מחזהו של אהרון מגד, בבימויו של אברהם אסיאו. מגד כתב מחזה שבמרכזו פגישתה של חנה סנש עם אמה, והמשפט לאחר שנתפשה בעת צניחתה על אדמת הונגריה. מובן שאין לי הוכחות לכך, אבל נדמה לי שזה היה באמת התסכית המקורי הראשון בנושא השואה.

ביום השואה 1959, שודר תסכית פולני בבימויו של שרגא פרידמן "מספרך אדוני" מאת זיניצקי וטטניסלב סטמפל. זהו סיפור על רופא פולני שבביתו מותקן טלפון, וכאשר יז׳י הטכנאי מוסר לרופא אח מספר הטלפון, נדהם הרופא להיווכח שהמספר זהה לזה שנשא על זרועו חברו באושוויץ; אותו חבר שנרצח במקומו עת ניצבו במסדר. שנתיים מאוחר יותר שוב שודר תסכית פולני, "כוכבים" מאת ברויניסלב ויירניק, שזכה בפרס איטליה, וביימה אותו לאה פורה יחד אתי; מונולוג של אשה (בביצוע המרגש של בתיה לנצט) המספרת לאורח שבא מישראל על תקופת השואה.

בתחרות התסכיתים ב־1962 (הראשונה בסוגה בקול ישראל) זכתה בפרס הראשון יצירתו של יהודה עמיחי "פעמונים ורכבות". צעיר ישראלי (יוסי בנאי) שב לעיירת מולדתו בגרמניה כדי לבקר אה דודתו (רחל מרכוס), המתגוררת בבית אבות יהודי, בו מצאו מפלט ומקלט כל הרוחות של העולם שחרב. התסכית שאותו ביימה חנה בן־ ארי יחד אתי ייצג את קול ישראל בתחרות פרס איטליה וזכה בהצלחה גדולה הן מפאת תוכנו הן בזכות המבנה הרדיופוני שלו. התסכית שודר במרבית ארצות אירופה, מתוכן ברדיו הצרפתי וההונגרי בבימוי שלי.

באותה שנה 1962 שודר התסכית האוטוביוגרפי של נתן גרוס "בגלל פת לחם". סיפורם של בני זוג פולנים מוורשה, שבאמצעותם הועבר סיפורה של יהודייה העובדת אצלם כעוזרת-בית ושני ילדיה. כמה חדשים אחרי כן ביימתי עיבוד דרמטי לתוכנית הדוקומנטרית הפולנית ־ "לנשום עמוק" מאת יאצק סטווירה: עיתונאי מראיין בבית הסוהר שני אסירים; האחד כחב ספר על חברו לתא שהיה קאפו באושוויץ ושם התאהב כיהודייה. הוא לא יכול היה להציל אותה, רק לייעץ לה ״לנשום עמוק״.

בשנת 1963 ראה אור ספרו של יוסף ז׳ימאיין "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". סיפורה של קבוצת ילדים יהודיים הנלחמים על הישרדותם תחת הכיבוש הנאצי בוורשה. בכרך שכמעט ולא נותרו בו יהודים מחזיקים הילדים מעמד כשכל נשקם חיוך ערמומי, זריזות של שועל ורצון חיים. בתסכית שעובד על־ פי הספר הזה, שיתפתי כמה מהגיבורים האמיתיים שלו, שחיו בישראל. תסכית אחר ששודר באותה התקופה היה "המעגל נסגר" מאת אלכסנדר נצר בבימויו של גיורא מנור. סיפורו של נער שגדל בבית אישה פולניה בתקופת השואה, חי עתה בקבוץ וחוזר לעיירה הפולנית בחברת אשתו הצברית.

כרטסת התסכיתים מעידה כי בשנות הששים גדלה כמות התסכיתים שנושאם השואה. כמובן אין דרך לבדוק עתה אם הייתה זו מדיניות מכוונת ואם כן, מי יזם אותה. במבט לאחור נראה לי, כי השנים שחלפו יצרו ריחוק-מה שאפשר ליוצרים לגשת לנושא המסובך הזה באמצעות טיפול אמנותי. בין התסכיתים האלה שודר התסכית "אל תפנו לאחור" מאת יואכים הקר, בבימויו של אברהם ניניו. שתי יהודיות זקנות החיות בבדידות בגרמניה; מדי שנה, הן מציינות את יום שילוחן מזרחה, באמצעות ביקור בתחנת הרכבת, ״כי היא מלאת מתים״. באחד הביקורים הן פוגשות מישהו שהיה איתן במחנה, והוא מבקש את עדותן נגד מפקד המחנה, שהוא עכשיו ראש העיר. גיורא מנור ביים שני תסכיתים צ׳כיים, הראשון מאת לודוויק אשכנזי- "על חשבונך", ובו שיחה טלפונית אקראית באמצע הלילה, ו־"רקויאם בטרזיינשטדט" מאת יוסף בור, על הניסיון לבצע את הרקויאם של ורדי במחנה ריכוז.                                                                                       

בתסכיתו לפני עשרים שנה בבימויה של לאה פורת, ניסה אילן אשל להבין איך יכול היה הגרמני בן-עירו לעשות ״את המוטל עליו״ בצבא הנאצי. "גירוש" מאת יאן ריס, סיפר על שני קשישים פליטי שואה, שאינם מסוגלים להשתחרר מן הסיוט הנאצי, ושחזור הגירוש באוזני ידידתם היחידה, כל כך משכנע אותה עד שגם היא נעשית שותפה לחוויית האימים.

אחד התסכיתים המעניינים ביותר שהייתה לי הזכות לביים, היה "הנוסעת מתא 45" מאת סופיה פויסמיש (התסכית עובד גם לספר ולסרט קולנוע). זוג גרמנים עושים את דרכם על סיפון אנייה בדרכה לדרום אמריקה (שיחקו זהרירה חריפאי ושרגא פרידמן), ובמהלך ההפלגה מתברר שהיא הייתה סוהרת (אאויפזהרין) באושוויץ, ואילו הוא רק שחק כמו כל גרמני טוב והשלים עם הנאצים.

חודש לפני מלחמת ששת הימים שידרתי את מחזהו הנודע של פטר וייס "החקירה", וייס אמר שהעדויות במשפט אושוויץ היו מזעזעות עד כדי כך שכל ניסיון לדרמטיזציה היה רק גורע מעוצמתן. לכן, רק עיבד את העדויות ל״זמירות״ נוסח ״הקומדיה האנושית״ של דאנטה.
משפט אחר היה נושא תסכיתה של אידה פינק "קיפר והאחרים" בו הודגש האבסורד בחקירת ההגנה ״האם השולחן בזמן החיסול עמד בצד שמאל או ימין״. "הרי את מקודשת, תסכיתו של שמאי גולן בבימויו של יוסף כרמון סיפר על פליט השואה, עובד ״יד-ושם״, מלא רגשי אשם על שרק הוא מכל המשפחה נותר בחיים ורגשות אלו מתעצמים לנוכח העובדה שהוא מוצא את לחמו על חשבון המתים.

בשנות השבעים שודרו: הסיפור הידוע על מתאגרף הנפגש בזירה עם מפקד המחנה תסכית רומני מאת יואן גריגורסקו "בזירת האגרוף", בבימויו של אנדרה קלרשו; ודוקו- דרמה "תזמורת אושוויץ מנגנת" מאת רומן פריסטר, סיפורה של התזמורת שליוותה את אסירי המחנה, עם מוסיקה מאת אדי הלפרין. וכלל גם ראיונות עם המוסיקאים ששרדו.

עוד שודרו תסכיתו של ארנושט לוסטיג: "תפילה על קטרינה הורביץ" על קבוצת יהודים שסברו כי הודות לדרכונים האמריקנים שהם מחזיקים יוכלו להינצל;         עיבוד מחזהו של בן ציון תומר "ילדי הצל" בבימויו של שמואל עצמון, על אחד מילדי טהראן המנסה להכות שורשים בישראל, אך צללי העבר משבשים את חייו.   גיורא מנור ביים את "הבית ברחוב הקרפיונים" מאת י.מ. בן-גבריאל, על בית ברובע היהודי בפראג בזמן הכיבוש הנאצי.

מאוחר יותר עיבדתי לשידור וביימתי את סיפורו של סטניסלב ויגודסקי ניצול אושוויץ בעצמו ־ "תכנית כבקשתך" (עם אברהם בן-יוסף ורבקה מיכאלי), סיפורו של חלבן באחד מפרברי ורשה, היחיד שניצל. שנים אחר כך ביימתי תסכית אחר של ויגודסקי ־ "הסכר", על שלושה יהודים המסתתרים בעליית הגג בדירה השייכת למשפחה פולניה. בשנת 1972 עיבד וביים גדעון תמיר את ספרו הנודע של ג׳יורג׳יו בסאני – "הגן של פינצי קונטיני", ספר שהפך אחר כך לסרט המרגש של ויטוריו דה סיקה על יהדות פרארה.

רק בתחילת שנות ה־80 הייתי מסוגל לכתוב בעצמי תסכית על הנושא. בחרתי ביום אחד בחייה של אשה שהיתה שפן־ ניסויים באושוויץ, יום שהוא גם יום הולדתה. ביום זה, בתחילת יוני 67, גוברת בדידותה על רקע איומי נאצר המשודרים בפי קריין ״קול קהיר״. לתסכית קראתי "יום הולדת שמח, אירנה", והוא שודר ביוני 1984.

ב־1985 שודר מחזהו של יהושוע סובול "גטו, בבימויו של גדליה בסר; על החיים והתיאטרון בגטו וילנה. פן שונה הוצג בתסכיתה של נאוה סמל "רעב", בבימויו של יובל מסקין: בה לניצולי שואה מרעיבה את עצמה, כאות הזדהותה עם אמה בזמן ההוא.

שני התסכיתים האחרונים בנושא השואה שאותם איתרתי, היו "הקורבן מטרבלינקה" מאת הלנה פון סאכנו בבימויו של איציק סיידוף, על צעיר פולני המאוהב כיהודייה ומצטרף אליה בגטו ורשה, כדי להצילה. שנה קודם ביימתי תסכית יוגוסלבי "חיפושים באפר" מאת ג׳יורג׳י לייבוביץ׳, על החיפושים שנערכו בשנים 1952-62 באזור המשרפות באושוויץ. במהלך החיפושים נחשפו כתבי יד שכללו עדויות נוספות על הזוועות שהתרחשו שם.

הטיפול בנושא השואה בקול ישראל היה לצערי דומה לדרך הטיפול בכל הנושאים האחרים ונראה שהמינון הדל כל כך חפף אה הזיכרון הקולקטיבי בישראל פעם בשנה ודי.
ואולי למרות הכל הייתה לכך סיבה כנה: הקושי ״לעבד״ אח הטרגדיה הגדולה של היהדות ליצירה אמנותית. אולי מאותה סיבה הצליחו דווקא תכניות דוקומנטריות, שהביאו אל המיקרופון אח העדים החיים כדי לספר את הסיפור הנורא. 

חבל, שכן תסכית הדרמה הרדיופונית הוא תיאטרון של דמיון, שבו חלקו של המאזין הוא בלתי נפרד מתהליך היצירה.                                                      
כך אולי תסכיתים על נושא השואה היו מסוגלים להמחיש ביתר- שאת את התקופה ההיא.
אבל עתה דבר לא ניתן לעשות בתחום זה אין עוד רדיו-דרמה בקול ישראל עידן התסכיתים שייך לעבר, כמו השואה.