התוכן העיקרי

אלה תולדות נח- מאת נח קליגר | שומר מרחק- רומן פריסטר

23/08/15

הרכבת נעה מערבה, אי שם לתוך הרייך השלישי. בקרונות המשא היו דחוסים אסירים חיים ואסירים מתים שמאחוריהם שהות ממושכת באושוויץ וצעידה מפרכת של ימים ולילות, בכפור ובשלג. לאיש לא היה עוד כוח לעמוד. החיים ישבו על גופות המתים. לפתע פנה אליהם אסיר צעיר, לפי מבטאו ביידיש כנראה ממוצא הונגרי, וביקש לאסוף מניין לאמירת קדיש על מות אביו. למתנדבים הציע חצי כיכר לחם. "גוש הלחם השחור והרטוב נראה לנו כחזיון שווא, כחלום שהתגשם לפתע, כהצלה ממוות", כותב העיתונאי נח קליגר בספרו האוטוביוגרפי. "בתום התפילה חילקנו את הלחם והתחלנו טורפים אותו. תוך כדי לעיסה מהירה שאל אחד מאומרי הקדיש: ?מתי נפטר אביך?' ההונגרי הצעיר הביט בו, עיניו מלאו דמעות והשיב: ?לפני זמן קצר. אנחנו יושבים עליו'".

 

בהמשך ישיר לדרמה היחידה במינה, מספר לנו קליגר בספרו כי ביום השואה ב-1952 פירסם על המקרה כתבה באכסנייתו הקבועה, עיתון "ידיעות אחרונות", וכי בעקבות הפירסום יצר אתו קשר ההונגרי מהקרון. דיווח עיתונאי יבש למדי, ותו לא. ואילו אני בתמימותי רציתי לדעת אם החוויה מעבר עדיין קיימת בתת הכרתו ואם היא חוזרת אליו במלוא עוצמתה כל אימת שהוא נוגס בפרוסת לחם, בשעת ארוחת הבוקר. רציתי לדעת אם הלחם והמוות מתקשרים עדיין בתודעתו - אך לא זכיתי במענה.

כל פסיכולוג יודע להסביר שהסבל והמאבק על ההישרדות הם רק נקודת מוצא בחיפוש המענה לשאלה המרכזית: עם איזה מטען מוסרי יוצא אדם מן העולם שהסופר ק. צטניק (יחיאל די-נור) כינה "פלנטה אחרת" אל העולם של החברה המהוגנת והמסודרת? האם הוא ממשיך לגרור על גבו את המוסר של עולם שהכל היה מותר בו, או שהצליח להתאים את עצמו למציאות שבה ישנם חוקים ונורמות מחייבים של קיום מהוגן? את פרימו לוי, מחבר "הזהו אדם?" ליוותה תחושת אשם על ששרד מאושוויץ, ייתכן שעל חשבון הזולת. הוא לא עמד בלחץ הנפשי ואחרי שכתב יצירות שכבשו את העולם, קפץ אל מותו מהקומה השלישית של בית מגוריו בטורינו שבאיטליה.

מסיפור חייו של קליגר נעדר הניתוח האינטלקטואלי של לוי וגם אין בו העוצמה המזעזעת המאפיינת את הדברים שכתב יחיאל די-נור. מחברו של "אלה תולדות נח" מוריד מסך שדרכו אין כל אפשרות להציץ אל תוך עולמו הפנימי. הוא אינו מכניס את הקוראים לתאי מוחו וגם לא לחדרי-החדרים של לבו, כאילו לחוויות השואה היה קיום עצמי שבשום מידה לא עיצב את אישיותו.

קליגר מרבה בעובדות, מתקופת השואה ומשנות חייו בישראל, ולא רק השפעת שנות הסבל על היומיום שלו נשארת בגדר תעלומה. מכיוון שאינו חולק את מחשבותיו ואינו פותח ולו אשנב אל תוך חייו הפרטיים, גם אין אנו למדים מהספר דבר וחצי דבר על משפחתו, על הנישואים שלו עם ז'קלין נאור ועל הסיבות שגרמו לזוג לאמץ בת. רק מבט בתצלום מטקס יום השואה באו"ם בז'נווה מאפשר לנו להכיר את פניהם. כאילו אפשר היה להפריד באופן מוחלט בין העבר לבין ההווה.

הוא נולד בשטרסבורג שבצרפת ב-1926 וכשהיה בן 15 וחצי עסק במסגרת ארגון החלוץ בהברחת יהודים מבלגיה דרך צרפת לשווייץ. בהיותו בעל חזות ארית, היה מתחמק בנקל מעינם הבוחנת של הנאצים, עד שב-1942, בעת ביקורת שגרתית במחסום דרכים, התגלה שהוא נימול. עד אז לא ידע על קיומם של מחנות ההשמדה במזרח אירופה, אך לא חלף זמן רב והוא נאלץ להכיר אותם מקרוב. דרכו גם הקוראים נכנסים בשערי אושוויץ, בין השאר כדי ללמוד פרקי היסטוריה שלא היו ידועים לכל. סיפורה של תזמורת אושוויץ הולך לפניה, אך מי ידע שבמחנה פעלה גם קבוצת מתאגרפים שנהנו מתנאי קיום מועדפים? היינריך שוורץ, אחד המפקדים הנאצים, אהב את הספורט הזה עד כדי כך שערך במחנה תחרויות אגרוף מקצועיות. קליגר הצליח להצטרף לקבוצת המקצוענים ורק אחרי כ-20 קרבות, כשהתגלה שאינו מתאגרף של ממש, סולק מהזירה לעבודת פרך בייצור לבני בטון.

הפיצוי בא שנים אחדות אחרי השחרור, כאשר תר את העולם ככתב ספורט, תחילה של "ספורט השבוע" העברי ושל עיתון ספורט צרפתי, ואחר כך כאיש "ידיעות אחרונות". על פני עשרות עמודים מוביל אותנו קליגר מאירוע אחד למשנהו, מאליפות העולם בכדורסל בפאריס ב-1951 ועד המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ב-1968. כל סיפור תחרות מלווה בחוויות אישיות וברכילות, שלא נעדר מהן הגורם של התחככות באח"מים של עולם הספורט ועולם הפוליטיקה.

בעניין רב קראתי על מסעו לארצות הברית כדי לסייע לשחקן הכדורסל המהולל טל ברודי להשתחרר משירות חובה בצבא האמריקאי. במקום לחזית וייטנאם, הגיע ברודי לנבחרת הכדורסל בישראל.

פחות משליש הספר "אלה תולדות נח" מוקדש לתקופת מלחמת העולם השנייה. כל השאר מציג פרק בתולדות הספורט הישראלי והעולמי. לפנינו כמעט שני ספרים נפרדים, שרק דמותו של קליגר מחברת ביניהם. למזלו - ולמזלנו - מעגל חייו נסגר באורח סמלי בהשתתפות במצעדי החיים ובמסעות אינספור לכיסוי משפטיהם של פושעים נאצים. הוא דיווח על משפט קציני אס-אס ששירתו באושוויץ וישבו על ספסל הנאשמים בפרנקפורט, וגם על שני משפטים של מפקדי המחנה בטרבלינקה, קורט פרנץ ופרנץ שטאנגל, שנידונו למאסר עולם בדיסלדורף. דרכו ניתנת לקוראים ההזדמנות הנדירה להכיר את עשיית הצדק נוסח גרמניה - עשייה שלעתים מעוררת סימני תהייה כואבים. וכמובן, קליגר לא נעדר גם מאולם המשפטים בירושלים כשאדולף אייכמן עשה את דרכו אל הגרדום ואיוואן האיום, הוא דמיאניוק, יצא לחופשי.

אחרי שהשתתף בהפלגה ההיסטורית של האקסודוס כאחד מאנשי הפיקוד, ירד קליגר לחוף יפו ב-17 ביוני 1948. לא היתה זו נחיתה ברגל ימין. החברה הישראלית לא גילתה אז יחס מועדף לניצולי השואה. רבים לא היו מודעים לתנאים שאיפיינו את החיים באירופה בתקופת המלחמה וראו באנשים שנכלאו במחנות הריכוז יצורים נחותים שלא ידעו להגן על עצמם בכוח הזרוע. קליגר אינו עורך חשבון עם האדישות הזאת, וכך נעדר מהאוטוביוגרפיה שלו גם הממד החשוב של חיים במדינה שזה עתה זכתה בעצמאותה.

בתחילת הספר מציג קליגר שאלה: איך כותבים אוטוביוגרפיה? את התשובה הוא כנראה לא חיפש ולכן גם לא מצא. הוא פורש סיפור חיים בלי להתעמק במשמעויותיו, כמו סבר שהעובדות מדברות בעד עצמן. בשום פרק הוא אינו מתיימר להתמודד עם שאלות של קיום רוחני. הוא מציג את האירועים בערבוביה של חשוב ולא חשוב, ומשאיר לקוראים את זכות השיפוט: כמעט בנשימה אחת הוא מתאר את המפגש עם דוקטור מנגלה, שנותן לו במתנה את חייו, ואת פגישתו המקרית עם ריטה הייוורת' במעלית של מלון פאר בבריסל. על השתתפות במניין קיבל קליגר פרוסת לחם. במעלית, שבה שיבח את יופייה של כוכבת העל, הוא זכה בנשיקתה על לחיו. בתערובת זו של עולם החושך ועולם האור נבדלת יצירתו - לטוב ולרע - מכל סיפורי החיים שקראתי עד כה.

האוטוביוגרפיה של רומן פריסטר "דיוקן עצמי עם צלקת" ראתה אור בהוצאת דביר