התוכן העיקרי

"אבנים"- מאת אורתו-דה שושנה ויג

10/09/15

"אורתו-דה" קבוצת תיאטרון של הבמאים: ינון צפריר, אבי גיבסון בר-אל. שחקנים: יניב מויאל, אבי גיבסון בר-אל, מוטי סבג, חזי כהן, הילה ספקטור, ינון צפריר. עיצוב תלבושות: מיקי בן כנען, פאות ואביזרים: טובה בר עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען. תאורה: ירון הירש. 

 

המופע "אבנים" נוצר בהשראת פסלו של נתן רפופורט (1911-1987) פסל, יליד וורשה שבפולין. בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה ויצר בברית המועצות עם תום המלחמה חזר לוורשה והקדיש את מאמציו היצירתיים לתכנון וליצירה האנדרטה לזכר לוחמי גטו וורשה שנחנכה באפריל 1948.

העתק של האנדרטה מצוי גם ברחבת יד ושם בירושלים. לפסל שני צדדים,בצד האחורי קבוצת דמויות המייצגות את המגורשים מהגטו להשמדה. בעוד על הצד הקדמי, שפונה לכיכר הטקסית מופיעות דמויות הגבורה האוחזות בנשק של לוחמי גיטו וורשה. במרכז הפסל דמותו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', האוחז בידו את הלהבה שהציתה את אש המרי. אנדרטה זו מהווה את אחד הסמלים המובהקים של מורשת השואה והגבורה.

האנדרטה המפורסמת "קמה לתחייה" לאחרונה באמצעות קבוצת שחקני תיאטרון. במהלך ההצגה, מופע פיזי ויזואלי, מלווה הצופה את מורדי הגטו דרך סיוטי העבר אל חלומות העתיד.כל זה קורה באמצעות טכניקה של משחק שהיא מעין הנפשה של הפסל המפורסם. המופע מתחיל בנקודה שלפתע לשלשת של ציפור מעירה אנדרטה שלמה של לוחמי הגטאות. המופע שהתקיים בתיאטרון הסמטה הוא מופע שיש בו שימת דגש על התיאטרון האחר. לא ניתן להשוות את ההצגה לתיאטרוני הפרינג' הקיימים.

המופע אינו מופע של שחקני היוצרים דיאלוג עם הקהל במובן המקובל של התיאטרון. ההמחזה היא על גבול הפנטומימה והשחקנים המציגים נעים לאורך המופע לצלילי הרקע. שילוב מעניין בין קולות ולבין מוצגים שאותם שולפים השחקנים במהלך המופע ואלה מוסיפים למופע משמעות נוספות.

המוסיקה המלווה את המופע מתארת מסע אנושי מימי השואה עד ימינו אנו. החוויה התיאטרלית לא עוזבת את הצופה בתום ההצגה. התמונות שהציפו את הצופה במהלך הצפייה ממשיכות להופיע בתודעתו של הצופה ואין ספק שהקהל לא יכול להישאר אדיש גם לאחר סיום ההצגה. עדות לכך הייתה בסיום ההצגה, מחיאות הכפיים שהקהל העניק לשחקנים שנכנסו ל"נעלי" פסל הברונזה לשעה קלה. ההצגה בעלת פס הקול שהוא ברובו בלועזית, ורק שיר הסיום בקולה של אחינועם ניני בעברית. השפות ברקע המופע הן קוסמופוליטיות: אנגלית , גרמנית, איטלקית. וכן, השימוש בשפות הזרות מעניק למופע מימד אוניברסאלי, ועל כן המחזה ידבר לכל צופה תיאטרון ואינו מיוחד רק לצופה הישראלי. אין פלא שההצגה נבחרה בין עשרת ההצגות הטובות לתיאטרון לשנת 2007 בגרמניה.

קבוצת "אורתו- דה" יוצרת בסגנון גרוטסקי ומקצינה את ההתנהגות האנושית, תוך שימוש בדימויים חזותיים, מיומנויות קרקס, מצעדים אילמים, תהלוכות, תוך שימת דגש מיוחד לחקירת ההתנהגות האנושית ושפת הגוף. תיאטרון מיצג הבודק את השתנותה של הזהות היהודית לאורך הדורות.הנושאים עליהם מדבר המחזה כאמור קשורים לעבר להווה ולעתיד של האנושות כולה. התייחסות לשואה בסיפור המועלה באמצעות התנועה שמאפיינת את שחקני ההצגה. אחת התמונות הראשונות היא כאשר הגיבורים מעבירים ביניהם כובע של חסיד ואחר כך אחד מהם עומד ומסתבן לאור הזרקורים ואחר כך עוטפים את השחקנים המראות שמזכירים את המשרפות. כצופה עליך להשלים פערים כל עת ההופעה ועליך לפענח את הסמלים שאותם מספקים השחקנים.

התינוק הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה המיוחדת, הוא נישא בזרועותיה של הדמות הנשית מראשית ההצגה עד סופה והוא מסמל גם את העבר וגם את העתיד, התינוק שהיה חלק מחוויית השואה והתינוק שמצפים ממנו לא לשכוח את האימה שהייתה בתקופת השואה. באחד מקטעי הפנטומימה מניחים השחקנים את התינוק כצופה לסיפור שהם מספרים והם מעלים דמות מתוך פח זבל. הדמות הזאת שצומחת מתוך פח הזבל היא בובה שהשחקנים מותחים את גפיה והיא דמותו של הדיקטאטור הנאצי היטלר.

התמונה שמעלים כאן השחקנים היא תמונה סוריאליסטית של צעירים בהודו שסוגדים לגורו שלהם ולמעשה הוא בדמותו של היטלר. המופע מטיב ליצור באמצעות פנטומימה מיוחדת שחלקה מזכירה את התיאטרון השחור, בקטע של המופע מניפים השחקנים שניים עשר כוכבים בצבע צהוב סמליים לטלאי הצהוב אותו ענדו יהודים בגטאות במהלך השואה. שניים עשר השבטים מסומלים על ידי שניים עשר הכוכבים הצהובים אותם מניפים השחקנים ואחר הם מתלכדים לכדי ששה כוכבים שהם כמובן, מטונימיים לששה מיליוני הנרצחים במהלך השואה.התמונה הסוריאליסטית הבולטת במחזה גם היא מתקשרת לשואה .

 במהלך המודרני כאשר מופיעה הטלוויזיה בחיי האנושות מצוידים השחקנים במסכות של כבשים, עיזים, ההליכה כצאן לטבח מתוארת בטון גרוטסקי באמצעות העדר שסוגד לטלוויזיה. הפיכת הטלוויזיה לאבן שואבת על ידי האנושות מופיעה כחלק מן המופע כאשר הבימוי נעזר במוטיב הזה שנגרר מן השואה. יש בהמחזה רמזים לטקסטים חיצוניים, למשל הסרט החיים היפים של רוברטו בניני שגם הוא סרט שעסק בנושא השואה מזווית ראייה גרוטסקית הומוריסטית, הניסיון של הבמאי לספר על השואה מנקודת המבט של "הזרה", לספר לנו על השואה בנקודה שלא היינו מצפים ממנה. דווקא פסל הברונזה מסוגל לספר את הסיפור באופן שיכול לרגש את הקהל, וזוהי המקוריות של המחזה.

יש גם תמונה במחזה בו מניפים את התינוקת כשבידה בלון אדום, התינוק כמוטיב כאמור מזכיר את הילדה בשמלה האדומה שמלווה את סרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר". המופע קורץ לרב תרבותיות, קורץ לאוניברסאליות . הסיפור שהוא סיפור שקשור לעם היהודי הופך באמצעות המופע לאירוע אוניברסאלי. המשחק של שחקני האורתו- דה, הוא משחק שמעורר את הצופה להזדהות, צחוק וגם הפתעה וגם נימה של עצבות. האווירה מפתיעה במחזה. מה שעוד מוסיף לאווירה היא האווירה האינטימית של המופע. מעט קהל, הבמה לא מרוחקת והשחקנים משחקים במרחק נגיעה.

ואכן, המסע בזמן ובנבכי תודעת הוא ניצחון הרוח של אנדרטת מורדי הגטאות, ותשוקתה לחיים. הפסל החי והסוריאליסטי, וגם פנטסטי עוסק בשורשים ובמיתוס השואה והגבורה לפני קום מדינת ישראל ואחריו בדרך מקורית. לפני יותר מעשור בשנות התשעים של המאה העשרים ביקרתי לראשונה בפולין וחזיתי באנדרטה של מרד גטו וורשה. היום ידוע לי, כי באזור שהיה בזמנו גטו וורשה עתידים להקים מוזיאון לשואה.

אני כתבתי את השיר "צריך לזכור" בעקבות המפגש המיוחד שלי עם דודי בוריס פיינגולד ז"ל שהתגורר כל השנים בפולין תחת שלטון הקומוניזם וכל השנים הייתה בו זיקה לאותם היהודים שחיו בשואה. כמו שריד מן השואה פגשתי אותו ועל כך נכתב השיר שלי.

 צָרִיךְ לִזְכֹּר –שושנה ויג  כאֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְיַד אַנְדַּרְטַת מֶרֶד גֶּטוֹ וַרְשָׁה לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שָׁר בּוֹרִיס "אַל נָא תֹּאמַר הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה". אֶת הַיֶּלֶד שֶׁאִמֵּץ כְּבֶן זְקוּנָיו לִמֵּד לָשִׁיר אֶת שִׁירֵי חֲנֻכָּה. דָּוִידְקָה, אָז גּוֹי גָּמוּר שָׁר עַל חַגֵּי יִשְׂרָאֵל. יֶלֶד פּוֹלָנִי, שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת הַשֵּׁם פַיִינְגוֹלְדְ הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִתְפַּלֵּל עִם הַקָּהָל וְעַכְשָׁו מִי יֹאמַר עָלָיו קַדִּישׁ?