התוכן העיקרי

מאמרים

  • על נושאי הלפיד - מאת עירית ועזרא דגן

    'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי, המפגיש מבוגרים וצעירים. במסגרתו ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי, מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב.

    המשך לקרוא

* מרדכי אלדר ניצול שואה שהשתתף בפרויקט תיאטרון עדות שהתקיים בהרצליה ב2005 , מרדכי מכהן כחבר וועד מייסד של עמותת תיאטרון עדות .וזו העדות שמסר לפני כחודש בגרמניה...

הסרט "רשע קיצוני" מנסה לתת מענה לשאלה איך "איש רגיל" הופך לרוצח מפלצתי, ואילו "אידה" עוסק באשמה הורית בנסיבות חיים בלתי אפשריות

"אורתו-דה" קבוצת תיאטרון של הבמאים: ינון צפריר, אבי גיבסון בר-אל. שחקנים: יניב מויאל, אבי גיבסון בר-אל, מוטי סבג, חזי כהן, הילה ספקטור, ינון צפריר. עיצוב תלבושות: מיקי בן כנען, פאות ואביזרים: טובה בר עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען. תאורה: ירון הירש. 

סקירת תסכיתי רדיו שנושאם השואה אינו דבר קל. בשבילי ׳אישית׳ הדבר קשה שבעתיים שכן זה ללא ספק מסע כפול לעבר. גם אל העבר המקצועי שלי וגם אל עברי הפרטי.

הטיפול במשבר הנוכחי מעלה את התהייה אם ההיסטוריה הקשה נשכחה דווקא במקום שבו התרחשה. הרב הראשי של הונגריה: "אומרים להם שהרכבת נוסעת לאוסטריה ובמקום זאת לוקחים אותם למחנה"

מתברר שלא רק ילדי הדור השני סוחבים משא שואה כבד ומושפעים בחייהם מהוריהם. מאיה שטיין, עו"סית פסיכותרפיסטית בת.ל.מ, מאמינה שיש דור שלישי לשואה, טכנולוגי ואינטליגנטי יותר אבל סובל ונפגע לא פחות.

חזרתי אתמול ממסע לפולין עם שר החינוך הרב שי פירון, אנשי צוותו הקרובים וקבוצה של אנשים שנבחרו כדי לתת דעת על המסעות לפולין, 25 שנים לאחר תחילתם.

החל מ–6 באפריל ועד אמצע יולי 1994 נרצחו ברואנדה מאות אלפי בני אדם. בין 31 במארס ל–1 באפריל נערך בבלגיה כנס לציון 20 שנה לרצח העם הזה. מטרת הכנס היתה לקדם את המאבק במה שמכונה "זוועות המוניות (mass atrocities) - מונח הכולל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח עם.

מלאו יותר מ-25 שנה למסעות תלמידים לפולין. הובלתי את המסע הראשון (קבוצה לימודית) ב–1986 - תלמידי תיכון בקיבוץ בארי, שרצו בסיור ועבדו אחרי הלימודים כדי לאסוף את הכסף למסע, שהיה זול מאוד יחסית למה שמשרד החינוך גובה היום. הואיל והמסע לווה בתקשורת, קברניטי החינוך התלהבו - כי גילו את המתכון להחדרת ערכים לאומיים וציוניים בנוער היהודי.

ביקור משלחת חברי הכנסת באושוויץ השיב לסדר היום הציבורי את הדיון בצורך במסע משלחות לפולין. באחרונה ליוויתי מסע תלמידים כזה, שהותיר חותם עמוק בקרבם ותרם לעיצוב תודעתם המתפתחת ולהתבגרותם.

בנאום בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בירושלים בשבוע שעבר שוב קשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין מצב מדינת ישראל היום לבין זה של יהדות אירופה לפני השואה. הפעם היה זה החרם על מוצרים מההתנחלויות שהזכיר לראש הממשלה את האנטישמים שהחרימו עסקים של יהודים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. בפעם הקודמת זה היה הגרעין האיראני, המאיים על קיומה של מדינת ישראל. בכל מקרה, המסר חד וברור: ראש הממשלה הוא העומד בפרץ למנוע את הישנות השואה.

ב-25 וה-26 לאפריל 2006, במוצאי יום השואה, התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס מרתק: "הכנסיות והשואה" שעסק בהתנהגותה של הכנסייה הנוצרית אל נוכח שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. הכנס שנערך בחסות הפקולטה למדעי הרוח, המכון והקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, קרן פרידריך נאומן ובית התפוצות, התקיים, חלקו בבית התפוצות וחלקו באוניברסיטה, ובחלקו נפלה בחלקי הזכות להיות נוכח. על חלק מן הנושאים המרתקים שעלו בכנס אדווח כאן.

מראיין: באתי אליך בשלהי המאה ה־20 כדי לנסות ולבחון את הזיכרון האישי והקיבוצי על האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי. בעוד שלוש שנים יאמרו ״במאה הקודמת קרה כך וכך...  והשואה תיכנס לשרשרת האסונות שפקדו את העם היהודי במרוצת ההיסטוריה. חורבן בית שני - ההרג והרס הקהילות בתקופת מסעי הצלב בימי הביניים - גירוש ספרד - גזירות ח״ח ות״ט ועוד, עד השואה. איך משמרים והאם צריך לשמר את הייחוד שבאסון השואה שפקדה את העם היהודי בשנים 1939 – 1945?

"אחרי מותם של העדים האחרונים אסור להפקיר את זכר השואה בידי ההיסטוריונים לבדם. עכשיו מגיעה שעתה של היצירה האמנותית" (אהרן אפלפלד).
עם קום המדינה, כאשר אמנים ניצולים החלו לתת ביטוי לחוויות הקשות של השואה ביצירותיהם, לא היה הממסד האמנותי ערוך להתמודד עם הנושא. הממסד האמנותי בכלל והממסד הישראלי בפרט ראו באמנות העוסקת בשואה* אמנות בעלת אופי תיעודי, אשר לא ראוי להתייחס אליה בכובד ראש. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות להציג או להימנע מלהציג יצירות העוסקות בטראומת השואה, אם של אמנים ניצולים ואם של אמנים אחרים, כמו פליטים וילדי ניצולים.

במשפט אייכמן עלו על דוכן העדים מאה ועשרה ניצולים וגוללו את סיפור השואה. מעבר לשאלה המשפטית על מקומן ותקפותן של העדויות בדיון על אשמתו של אייכמן, אין עוררין על ההשפעה של העדויות על הציבור. החוקרת חנה יבלונקה:  הניצולים לא היו עוד מהגרים — עולים שלמקצתם מספר מסגיר על הזרוע אלא אנשים עם שמות ועם היסטוריה ייחודית שלפתע היה רצון עז לחדור אליה, לשמוע אותה ולאמץ את המספר אותה אל לב לבו של העם. הניצולים הפכו לנציגיה של יהדות אירופה הנרצחת שהפכה באחת מגולה — למורשת,  מגולה — לחלק הטוב ביותר שבעם היהודי, שהישראלים אינם חריגה ממנו אלא חלק ממנו — המשכו.

אך מעט ימים מפרידים בין חג הפסח לבין יום הזיכרון לשואה - שני אירועים מכוננים בתולדות עמנו: יציאת מצרים שעיצבה ערכי יסוד באתוס היהודי, את זכותם של האדם ושל האומה לחיי חירות ואת חובתו של כל דור ודור לראות את עצמו כאילו יצא הוא ממצרים. וגם האסון הגדול מכל שפקד את עמנו לפני 70 שנה והטביע את חותמו עמוק בבשרנו והיה לגורם מעצב מרכזי בזהותנו היהודית והישראלית בימינו.

מלכתחילה נתפשה סנש כז'אן ד'ארק מקומית וקסטנר הפך סמל לבגידה. הניסיון לשנות את הדימוי שלהם מוכיח שהמאבק על זיכרון השואה עדיין לא נשלם.
שני יהודים מבודפשט יצאו לדרך -האחת היא חנה (אנה) סנש, ילידת בודפשט, חלוצה ומשוררת, שעזבה בבחרותה את עיר הולדתה ועלתה לארץ, אך חזרה אליה בנסיבות יוצאות דופן בימי מלחמת העולם השנייה. השני הוא ישראל (רז'ה) קסטנר, יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה, משפטן, עיתונאי ועסקן ציוני, שלראשונה הגיע לבודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה.

צריך לאסור על כל אמירה המדברת על שואה, בהקשר של מדינת ישראל! אין דבר כזה ישראל ושואה – זה אוקסימורון!
אני מבקש לספר לקוראים מה מרגיש, ועל מה חושב, אחד מהמעטים מאלה שחיים כאן מלפני העצמאות, אחד שבגיל 12 אימא שלו התגייסה לצבא הבריטי, שבגיל 17 הוא התגייס לפלמ"ח, ועכשיו הוא חושש מאד שיעזוב את החיים במדינת אהבתו בעצב הולך וגדל.

הרכבת נעה מערבה, אי שם לתוך הרייך השלישי. בקרונות המשא היו דחוסים אסירים חיים ואסירים מתים שמאחוריהם שהות ממושכת באושוויץ וצעידה מפרכת של ימים ולילות, בכפור ובשלג. לאיש לא היה עוד כוח לעמוד. החיים ישבו על גופות המתים. לפתע פנה אליהם אסיר צעיר, לפי מבטאו ביידיש כנראה ממוצא הונגרי, וביקש לאסוף מניין לאמירת קדיש על מות אביו. למתנדבים הציע חצי כיכר לחם. "גוש הלחם השחור והרטוב נראה לנו כחזיון שווא, כחלום שהתגשם לפתע, כהצלה ממוות", כותב העיתונאי נח קליגר בספרו האוטוביוגרפי. "בתום התפילה חילקנו את הלחם והתחלנו טורפים אותו. תוך כדי לעיסה מהירה שאל אחד מאומרי הקדיש: ?מתי נפטר אביך?' ההונגרי הצעיר הביט בו, עיניו מלאו דמעות והשיב: ?לפני זמן קצר. אנחנו יושבים עליו'".

הנאצים לא הבחינו בין יהודי ליהודי. למעלה מ- 135,000 יהודים ספרדים בבלקן הושמדו באושוויץ ביחד עם יהודים בהולנד, צרפת ואיטליה. במרוקו ובאלג'יר נחקקו חוקי גזע ונקבעה תכנית השמדת יהדות צפון אפריקה. בלוב הוקם מחנה עבודת כפייה ומאות נשלחו למחנות השמדה באירופה.מדריך חבורת רחוב סיפר שביום השואה, בהתקרבו אל חניכיו שמע אותם מתלחשים: "חבר'ה, היום צריכים להיות עצובים. למדריך יש היום יום השואה"...

השואה היא נושא הלימוד היחיד שחובת הוראתו מעוגנת בחוק חינוך ממלכתי; המעמד המיוחד שניתן במדינת ישראל לנושא השואה הפך את הוראתה במסגרת לימודי ההיסטוריה למשימה קשה ומורכבת, שלא תמיד הכריעו בה השיקולים המקצועיים. במשך שנים ארוכות שימשה הוראת השואה זירה למאבק אידיאולוגי ופוליטי על משמעות האירוע לחברה הישראלית: מצידו האחד של המתרס ניצבו הטוענים לייחודה של השואה ולתפקידה החיוני בבניית הזהות הלאומית של החברה הישראלית; מעברו השני של המתרס ניצבו מצדדי הפרשנות האוניברסאלית המוסרית לשואה, שהתעקשו על הוראתה במסגרת כוללת של לימודי ההיסטוריה.

'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי, המפגיש מבוגרים וצעירים. במסגרתו ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי, מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב.

עיתוני השבת לא עזרו לי. לשווא חיפשתי מאמר מרגש, כותרת מושכת, ראיון עם ניצולים, משהו שיזכיר לכולם שהעשרים ושבעה בינואר, יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא הרוסי, חל הפעם ממש ביום השבת, בין הכבד הקצוץ לדגים הממולאים. כלום.
עם צאת השבת מיהרתי הביתה, לניר גלים. אני אוהבת להתייעץ עם הורי, שרה ודוּגוֹ. אפילו שאני כבר גדולה ובעצמי סבתא, זה עוד לא עבר לי.

בת 55 ושלושה חודשים, וביום ראשון, ה- 6 לדצמבר, בשעה 18:40, נולד לי אבי. כמו הרבה התרחשויות שמזעזעות את אושיות חיינו עד לב יסודן, מכוננות אותנו מחדש כך שלאחריהן החיים נהיים שונים באופן עמוק וגורף מכל שהיו לפניהן גם אם כלפי חוץ אי אפשר להצביע על השינוי שקרה, רעידת האדמה הזו קרתה בלי שהתכוננתי אליה, הודות להשקעתם המבורכת של אחרים. אולי לכן אני כותבת, לומר תודה על מתת בל ייאמן.

בין יום השואה הבינלאומי ליום השואה הלאומי, בין משלחת של חברי כנסת למשלחת תלמידים, בין מצעד של קצינים למטס ראווה מעל שמי פולין, זיכרון השואה במדינת ישראל כבר מזמן אינו זיכרון ממשי ואישי, אלא הַבְנָיָה חברתית בעלת משמעויות מרחיקות לכת.

מדוע תרצה אשה יהודייה, ניצולת שואה, ישראלית מקרית חיים, בת 96, להיקבר בבית העלמין הנוצרי בחיפה. גם למותה היא ביקשה לתת משמעות.

בית לוחמי הגטאות - טכס חנוכת אולם טרבלינקה - קשר אישי. במוזיאון בית לוחמי הגטאות, נחנך ביום רביעי 13.10.2010 "אולם טרבלינקה".
הטכס נערך במעמד שגרירים (שגרירי צרפת ואנגליה בישראל) ומכובדים רבים. אורח הכבוד בחנוכת האולם היה הבמאי הצרפתי קלוד לנצמן שהגיע במיוחד מצרפת לערב זה.

הייתה נערה יהודייה גרמנייה שחיברה בימי השואה יומן אישי, אשר התפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן את הממד האנושי של קורבנות התקופה. היומן שחיברה, שבו תיעדה, בין השאר, את התקופה שבה הסתתרה יחד עם משפחתה מאימת רדיפות הנאצים במחבוא בבית המשרדים של חברת אופטקה באמסטרדם, יצא לאור כספר, וזכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות.

הכותרת המפתיעה בספרו של פרופ' אלווין רוזנפלד, חוקר ותיק במדעי היהדות באוניברסיטת אינדיאנה, "קץ השואה", מעוררת מיד את סקרנותו של הקורא ותובעת תשובה: מה פירוש קץ השואה, והלא היא הגיעה אל קצה לפני עשורים רבים? אלא שבמרכז הספר עומדת התזה שלפיה "ההיסטוריה של השואה הופכת להיות מקובלת על הרבים רק כאשר משתנה הסיפר הבסיסי שלה באופן המאפשר למספר רב של אנשים להזדהות איתה".

בתגובה על "השמש השחורה של הימלר" מאת עודד היילברונר- "הארץ" 11.2

הפער בין רצחנותם של ראש האס־אס היינריך הימלר ואנשיו לבין דמותם כאנשי משפחה מסורים, ריתק והפליא רבים מאז ומתמיד. באחרונה שב הנושא ועורר עניין ציבורי בעקבות הפרסום בעיתון "די ולט", ולפיו מכתבים שכתב הימלר לאשתו, ושנחשפו חלקית ב"הארץ" לפני 32 שנה, התגלגלו לכספת בנק בתל אביב).

לפני שנים רבות ביקשתי מבכיר בממשל הצרפתי להסביר את ההיגיון האסטרטגי של היכולת הגרעינית העצמאית של צרפת, את יכולתה להכות, ה־"force de frappe"  כפי שכונתה. בסופו של דבר, הרי לברית המועצות היו אז יכולות גרעיניות רבות וחזקות פי כמה וכמה. לא היה כאן מצב של השמדה הדדית או הרתעה הדדית.


יום קיץ, יולי 1941. עיירה פולנית טיפוסית במזרח פולין, לא רחוק מהכביש המוביל לעיר הבירה ורשה. בתים נמוכים, חלונות דרכם אפשר לצפות היטב בככר המרכזית ולידה הכנסיה הצופה על פני כל העיירה. לעין המתבוננת תפקיד חשוב בסיפור שלנו.

Hundreds of people reached for tissues in a darkened auditorium in Ra'anana in November as they watched teenagers act out nine Holocaust survivors' tragic stories. Directly behind the main action sat the survivors whose experiences were being re-enacted. The audience only had to look two meters beyond the main action in order to connect the testimonies with the people to whom they belonged - like watching a live documentary.

הרהורים אקטואליים על יום השואה הבינלאומי 2007: דווקא ביום השואה הבינלאומי המצוין זו השנה השנייה. כמה נאמר? ואיך מוצאים את המילים המתאימות להעלות את נושא השואה על סדר היום ולאורך כל השנה... נדמה, שבזה עוזרים לא מעט מכחישי השואה.

הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה - נושא ראוי לדיון מעמיק - ציבורי ואקדמי. רוב מועדי וחגי ישראל, הם דתיים ומעוגנים בתורה. רק שני אירועים הם חילוניים שנקבעו על-ידי ממשלת ישראל. יום העצמאות(לפניו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - אירוע צמוד) ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואין זה מקרה שאירוע אחד קודם לשני בשבוע בלבד.

"הפמפום של השואה הרס את הציונות. אנחנו מדינה שהיא אלטרנטיבה לאסון". ההיסטוריונית של מוזיאון לוחמי הגטאות יוצאת נגד "הנקרופיליה המוגזמת" של השואה, ונגד נסיעות בני הנוער לפולין.

בפרולוג שכתבתי לפרויקט "תיאטרון עדות" הדגשתי את חשיבות הזיכרון ההיסטורי בתודעתי הלאומית-קיומית של העם היהודי, בהביאי דוגמאות בולטות לכך מן ההגות, הספרות ומציאות החיים של אישים ידועים של העם היהודי.

לא מעט אנשים מדווחים על חלומות שואה על אף שלא חוו אותה בעצמם ומתארים מחנות ריכוז, מקומות מסתור ואת הרודף הנאצי. מה מסתתר מאחורי החלומות האלו והאם ניתן לומר שהיטלר השתלט על התודעה שלנו עד היום?

מאז שעמדה על דעתה, גדלה השחקנית עירית דגן בצל השואה. "אצלנו בבית היתה חלוקה ברורה", היא משחזרת. "אבי המנוח, שבאותה תקופה עשה מעשים נועזים במחתרת 'הבריחה' של 'הנוער הציוני', נחשב לגיבור על-ידינו והשתוקקנו לשמוע את סיפורי הגבורה שלו. אבל, כשאמי, שתאריך ימים, היתה מתחילה לספר על זוועות אושוויץ, עם המקלחות והסלקציות, הייתי אוטמת את האוזניים ואומרת לה: 'את - לא!' בפעילות שלי בשנים האחרונות במסגרת 'תיאטרון עדות', שהקמנו, תוך כדי התמסרות לעבודה עם ניצולי-שואה, זה התיקון הגדול שלי על אותה אטימת אוזניים..."